לסוציולוגית אווה אילוז יש ספר חדש, "ציוויליזצית הרגשות", שמתמקד באנטישמיות של "השמאל הגלובלי".

אני מודה שהלכתי להרצאה שלה באמסטרדם עם דעה מגובשת על מה שיש לה להגיד. אלה הם לא דברים חדשים אלא דברים שהיא חוזרת עליהם מאז ה-7 באוקטובר בעיתונות הבינלאומית ומעל כל במה ציבורית.

בין השאר היא כתבה לעיתון הגרמני די צייט באוקטובר 2025 שהאויבים של ישראל בעזה "חלקם קורבנות, אין ספק, אך הם לא חפים מפשע", אמירה מצמררת שמהדהדת את "אין חפים מפשע" כהצדקה להרג ההמוני.

בין השאר כתבה אילוז לעיתון הגרמני די צייט באוקטובר 2025 שהאויבים של ישראל בעזה "חלקם קורבנות, אין ספק, אך הם לא חפים מפשע", אמירה מצמררת שמהדהדת את "אין חפים מפשע" כהצדקה להרג ההמוני

בהולנד יש זעם ציבורי רב על ישראל וביקורת על התמיכה בה. בקמפוסים היו מחאות סוערות. זמן קצר לפני ההרצאה של אילוז ב-7 במאי הפעיל מהאוניברסיטה העברית פרופסור דני אורבך הוזמן לסדנה שארגנה פרופסור ג'סיקה רויטמן, אשר הוקדשה להדיפת האשמת הג'נוסייד. לאירוע הזה לא התקבלו מי שלא סומנו כאוהדים מראש, ואלה שכן הצליחו להשתחל הותקפו מילולית ופיזית.

עטיפת הספר "ציוויליזציית הרגשות" של אווה אילוז

האירוע של רויטמן התסיס את האוירה, והביא להתפרצות מחאה שדוכאה ביד קשה עם כעשרים סטודנטים עצורים. לעומת זאת, האירוע של אילוז התקיים באווירה שונה לגמרי, נינוחה ומכובדת. את האולם מילאו רבים שבאו לשמוע חוקרת ישראלית שידועה כמתנגדת לראש הממשלה בנימין נתניהו וכמקדמת שיח "מורכב".

לאורך כל ההרצאה התעלמה אילוז מהסוגיה הפלסטינית כאילו שהיא איננה רלוונטית בכלל לנושא שלה. היא נפנפה בתיאוריות המזוהות עם השמאל, בין השאר, תיאודור אדורנו והניאו-מרקסיזם ממסורת הפרנקפורטה-שולה, כדי לתאר מסורות שלמות של מחשבה במדעי הרוח והחברה בצורה סרקסטית וקריקטוריסטית.

שדות אקדמיים שלמים תוארו כפירותיה הבאושים של תעמולה סובייטית אנטישמית, להם היא הדביקה תוויות לעגניות משלה. אם לתת דוגמה אחת, אילוז מתארת את השמאל האקדמי כאובססיבי לניתוח יחסי כוח, מה שהיא מכנה בביטול "פאווריזם". זאת בעוד שהיא בעצמה מיישמת ניתוח דומה ומציגה את האקדמיה כמבנה כוח חברתי שמטפח ומנרמל שנאה כלפי יהודים.

אילוז התעלמה מהסוגיה הפלסטינית כאילו אינה רלוונטית לנושא שלה, ונופפה בתיאוריות המזוהות עם השמאל כדי לתאר מסורות שלמות של מחשבה במדעי הרוח והחברה בצורה סרקסטית וקריקטוריסטית

חברה גרמנייה שיתפה אותי בדאגה, שבגרמניה התקפות מהסוג הזה על האקדמיה יכולות בקלות להוביל לסגירת מחלקות למדעי הרוח. אכן, באירופה אילוז ממלאת תפקידים בינלאומיים רבים והיא אקדמאית עטורת פרסים וכבוד, שמכסה עמודים שלמים בעיתונות הבינלאומית. בצרפת, מדינה בה היא דמות ציבורית מוכרת, הממשלה העבירה לאחרונה חוק ובו סעיף מיוחד שאוסר על הבעת עמדות אנטי-ציוניות באוניברסיטאות.

בתור סוציולוגית של רגשות היא מפגינה אטימות מוחלטת לסבל בעזה ולא היו לה תובנות חדשות על רגשות הזעם שמעוררת ישראל בעולם, חוץ מלהצביע על מקורם באנטישמיות. צריך להבין את אילוז כתופעה סוציולוגית של שימוש בהון סימבולי ואקדמי לתזוזה משדה שיח אחד לאחר.

כמו שהיא הודתה בהרצאתה, היא מאלה ש"הגיעו מאוחר" למה שמכונה "יזראל סטדיז" וחקר האנטישמיות, נושאים שמעולם לא התמחתה בהם. יש עוד רבים כמוה שאחרי ה-7 באוקטובר הפכו למומחים לישראל, למרות שזאת לא המומחיות האקדמית שלהם.

השאלה הראשונה של ארנון גרונברג, מנחה האירוע, הייתה "אם מדובר באנטישמיות מושרשת, למה בעצם נכנסת לזה רק עכשיו?" השאלה תפסה את אילוז לגמרי לא מוכנה ומאותה יריית פתיחה אומללה, כבר היה ברור שהשיחה ביניהם לא תתרומם.

ואכן ככל שהשאלות של גרונברג הפכו נטולות כבוד והערצה אליה, וככל שהוא הביע סלידה מכל מה שישראל מייצגת ועושה, כך הן נענו בגלגול עיניים, סירוב לענות או באופן לקוני. לשאלה האם לא צריך להבחין בין סוגים שונים וקבוצות שונות שדוגלות באנטי-ציונות – הייתה לה תשובה לא מורכבת: כולם אנטישמים, גם אם לא בעיקר היהודים האנטי-ציוניים, האנטי-ציונות היא קריאה להשמדת יהודים. אפילו חברה ישראלית שלי, שמודאגת מאנטישמיות ומרגישה מותקפת בחוגי השמאל בהולנד, שיתפה בשיחה לאחר ההרצאה, שהתשובה הבוטה של אילוז גרמה לה להרגיש לא בנוח.

בתור סוציולוגית של רגשות, אילוז מפגינה אטימות מוחלטת לסבל בעזה ולא היו לה תובנות חדשות על רגשות הזעם שמעוררת ישראל בעולם, חוץ מלהצביע על מקורם באנטישמיות

כשגרונברג שאל באיזה הגדרת אנטישמיות היא משתמשת, זכינו לראות את להטוט השפגט שלה בין ימין לשמאל. אילוז היא ככל הנראה האדם היחיד בעולם שמסוגל לשייך את עצמו בו זמנית לשני מחנות שהם יריבים פוליטיים מרים. גם למחנה הגדרת ה-IHRA, שמגדיר ביקורת על ישראל כאנטישמיות, וגם למחנה המתנגד לו, מחנה "הצהרת ירושלים על האנטישמיות", שמתעקש על הגדרה רחבה ועל הבחנות תלויות הקשר. בתשובה לשאלה, היא טרחה לציין שהיא הייתה ממנסחי הצהרת ירושלים. בפועל, עמדותיה הציבוריות הן אחת לאחת עמדותיה הרשמיות של מדינת ישראל.

אילוז לא סייעה לקהל ליישב את הסתירה שמטרידה רבים, בעיקר בקרב הקהילה היהודית. הם מצד אחד בעלי ערכים ליברליים ואפילו מגדירים עצמם פרוגרסיביים, ומצד שני, הזדהות עם ישראל היא משהו שהם ספגו מבית, כדור שני לשואה. ככל שישראל הופכת למדינה מופרעת אלימה ומצורעת יותר, כך הם מתקשים ליישב בין הדברים.

לאילוז לא היה לזה ניתוח או תשובה, חוץ מלהגיד ש"היום אם תעז לקרוא לעצמך ציוני, תמצא את עצמך מחוץ לחברה המנומסת". באמירה זאת היא חשפה בלי להתכוון כמעט את המוטיבציה לכניסה המאוחרת שלה לשדה: היא הרי נחשבת בשר מבשרם של חוגי החברה הגבוהה באירופה, ולכן רק טבעי שהיא תיאבק נגד פיחות הערך שלה עצמה כאינטלקטואלית.

למען הסר ספק, אני מאמינה לאילוז שהיא באמת מרגישה שהיא קורבן – הן של הימין בישראל בשל היותה נחשבת שמאלנית והן של השמאל בעולם כציונית. אך למרות שהיא טוענת שהיא מודרת ומושתקת, בפועל, היא רחוקה מלהיות קורבן מושתק.

מכל המלל והתיאוריות שלה בהרצאה אפשר היה להבין רק דבר מרכזי אחד, שהישראלים הם "העם הנרדף ביותר בעולם" והעולם נכשל בלהכיר בכך. העובדה שהיא עדיין זוכה להערצה בינלאומית חושפת עד כמה גדולה עדיין הכמיהה בקרב ציבורים באירופה לסיפור המרגיע שלה על עם שנלחם על זכות קיומו, ונאלץ לעשות דברים נוראיים רק בגלל "המיקום הגיאוגרפי הבעייתי" שלו (!).

אני מאמינה לאילוז שהיא באמת מרגישה קורבן – הן של הימין בישראל בהיותה נחשבת שמאלנית והן של השמאל בעולם כציונית. אך חרף טענתה שהיא מודרת ומושתקת, בפועל, היא רחוקה מלהיות קורבן מושתק

אילוז היא כמובן לא שחקנית הסברה מהזן הוולגרי של דני אורבך, אבל גם היא כנראה לא הפנימה עדיין שהציבור באירופה איבד את הסבלנות לדיונים תיאורטיים, שמתעלמים מהפיל שבחדר.

ד״ר הילה דיין היא מרצה לפוליטיקה וסוציולוגיה באמסטרדם יוניברסיטי קולג׳ וממקימות הפלטפורמה לישראלים ביקורתיים בהולנד gate48.