בשנים האחרונות איתמר בן גביר מנסה לעצב לעצמו זהות ציבורית חדשה, מרוסנת יותר לכאורה, כזו שמבקשת להתרחק מהשורשים הכהניסטיים שמיוחסים לו.

אלא שההכחשה הזו מתקיימת לצד זיכרון ציבורי עיקש, בין היתר של העובדה שבביתו נתלתה עד למערכת הבחירות האחרונה תמונתו של ברוך גולדשטיין הרוצח, דמות שהפכה לסמל קיצוני של אלימות וגזענות.

אלא שהבעיה איננה רק בעברו של בן גביר, אלא ברצף ההולך ומתרחב של מחוות, אמירות וסמלים שמנרמלים כוח, השפלה ואיום כחלק מהשיח הציבורי הלגיטימי. זה מתחיל בקריאות "מוות לערבים" בצעדות ובאצטדיונים, ממשיך בהתרברבות בנשק מול מצלמות, בקריאות להחמרת ענישה קולקטיבית, בהצגת אלימות כפתרון כמעט בלעדי וגם בטשטוש הגבול בין אכיפת חוק לבין תשוקת כוח.

הבעיה לא רק בעברו של בן גביר, אלא ברצף מחוות, אמירות וסמלים שמנרמלים כוח, השפלה ואיום בשיח הציבורי הלגיטימי, עד כדי הצגת אלימות כפתרון כמעט בלעדי ובטשטוש גבול בין אכיפת חוק לתשוקת כוח

כאשר שר בממשלה הופך פרובוקציה לשיטת פעולה, וכאשר מחוות כוחניות זוכות לתשואות במקום לביקורת, החברה כולה מתחילה להתרגל לשפה חדשה, שפה שבה הפחד, האיום וההשפלה הופכים לכלים פוליטיים לגיטימיים.

חבל התלייה על העוגה שנאפתה עבור בן גביר ליום הולדתו ה-50 הוא עדות לכך שהאידיאולוגיה הגזענית של בן גביר לא ממש השתנתה, רק שהפעם הבניית הזהות נעשית לא רק דרך סמלים ומילים מוצהרים ובוטים ("הגענו לסמל של המכונית שלו, נגיע גם אליו"), אלא דרך אובייקטים, מחוות וזיקות תרבותיות. ויש עוד.

העוגה והחבל לא יכולים להיחשב כבדיחה פרטית בלבד. הם מצטרפים לרצף שבו סמלים אינם נעלמים, אלא מחליפים צורה, מתעדנים לכאורה, אך ממשיכים לשאת מטען של כוח, איום והדרה.

העוגה הזו, אפוא, היא לא אנקדוטה מקומית, זמנית או חד פעמית. היא רגע שבו סמל של אלימות חוצה גבול והופך מאיום מרומז לאובייקט חגיגי. חבל תלייה אינו קישוט תמים, גם כשהוא עשוי קרם מתוק ורך. החבל הזה נושא עמו היסטוריה של ענישה פומבית, של הפעלת כוח כראווה, של קו אדום נוסף שנחצה.

גם משטרים טוטליטריים וגזעניים לא הסתפקו בהפעלת כוח. הם עטפו אותו בסמלים, בטקסים, באסתטיקה. האלימות לא רק התקיימה, היא הוצגה, שווקה, ולעיתים אף קיבלה נופך של חגיגה. כך נוצרת תרבות פוליטית שבה האיום אינו חריג, אלא חלק מהשפה.

כאשר שר בממשלה הופך פרובוקציה לשיטת פעולה, וכאשר מחוות כוחניות זוכות לתשואות במקום לביקורת, החברה כולה מתחילה להתרגל לשפה חדשה, שפה שבה הפחד, האיום וההשפלה הופכים לכלים פוליטיים לגיטימיים

לכל אחת מהדיקטטורות הבאות היו עוגה וחבל משלהן. בברית המועצות של יוזף סטלין, מצעדי ה-1 במאי וה-7 בנובמבר בכיכר האדומה לא היו רק חגיגות, אלא מופעי כוח. סדר, אחידות ותנועה מתוזמנת הפכו את המדינה לגוף אחד ממושמע, שבו האלימות נוכחת גם אם אינה גלויה.

באיטליה הפשיסטית של בניטו מוסוליני, המרפסת והנאומים לקהל לא היו רק אקטים פוליטיים, אלא טקסים. הגוף, הקול וההמון התלכדו ליצירת תחושת גורל משותף המחליפה שיח ביקורתי בהתרגשות קולקטיבית.

גם בצפון קוריאה, מופעי ההמונים מדגימים כיצד גם ללא אלימות גלויה, עצם האסתטיקה של האחידות, השליטה והתיאום מייצרת תחושת כוח מוחלט, שבה הפרט כמעט ואינו קיים.

המשותף לכל הדוגמאות הללו אינו רק השימוש בכוח, אלא האופן שבו הכוח מתורגם לשפה, לסמל, למחווה שניתן לזהות, לשחזר ואף להפנים. במובן זה, האלימות אינה רק פעולה, אלא מערכת סימנים שלמה בעלת כוח מניע רב עוצמה. וכאשר מערכת זו מתבססת – די ברמז, ודי במחווה, כדי שהמשמעות תובן.

העוגה של בן גביר, קטנה ככל שתהיה, משתייכת לאותו מרחב סמלי. היא אינה אומרת "נחגוג", אלא "נחגוג עם כוח". וכשהאלימות נכנסת אל תוך המחווה החברתית, היא מפסיקה להיות גבול, והופכת להרגל.

העוגה של בן גביר, קטנה ככל שתהיה, משתייכת לאותו מרחב סמלי. היא אינה אומרת "נחגוג", אלא "נחגוג עם כוח". וכשהאלימות נכנסת אל תוך המחווה החברתית, היא מפסיקה להיות גבול, והופכת להרגל

משום כך הסכנה איננה רק במי שמניף את הסמל אלא בחברה שמתרגלת אליו. כאשר מתעלמים מחבל תלייה (לא זכור שננקטה סנקציה כלפי בן גביר) או כשהוא הופך לבדיחה, מתרחש תהליך שקט של שחיקה נורמטיבית. זהו רגע שבו שפה פוליטית משתנה, ולא בהחלטה מודעת אלא בהסכמה שבשתיקה.

ואם יש לֶקח ממשטרים טוטליטריים בעבר, הרי שהוא טמון בדיוק כאן, לא ברגעי השיא של האלימות, אלא בשלבים שבהם היא עדיין נראית שולית, כמעט מקרית, ובעיקר ניתנת להכחשה.

משטרים סמכותניים אינם נולדים ביום אחד. הם צומחים מתוך התרגלות איטית. מתוך צחוק קטן, סמל קטן, מחווה שנראית "לא באמת חשובה". כך נבנית תרבות פוליטית שבה כוח מחליף דיון, נאמנות מחליפה ביקורת, ופחד מחליף אזרחות.

לכן הבחירות הבאות אינן רק מאבק בין ימין לשמאל, או בין קואליציה לאופוזיציה. הבחירות הן רגע הכרעה על גבולותיה המוסריים והדמוקרטיים של ישראל עצמה.

אם הציבור הישראלי אינו רוצה להתעורר בעתיד אל תוך מציאות של פשיזם מדינתי, הוא חייב להבין שהמאבק מתחיל הרבה לפני המחנה, הרבה לפני האלימות הגלויה, והוא מתחיל בדיוק ברגע שבו סמלי האִיום הופכים לנורמליים. ברגע שבו נציגי ציבור לומדים שאפשר להסית, לאיים ולהפחיד, ועדיין לזכות באהדה ובכוח.

הלֶקח ממשטרים טוטליטריים לא טמון ברגעי השיא של האלימות, אלא בשלבים בהם היא עדיין נראית שולית, כמעט מקרית, ובעיקר ניתנת להכחשה. משטרים סמכותניים לא נולדים ביום אחד אלא מתוך התרגלות איטית

חברה שאינה מציבה גבול בשלב הזה, עלולה לגלות מאוחר מדי שכבר איבדה אותו בכלל (למעוניינים להעמיק בכך, מומלץ לקרוא את הספר "בית ספר לברברים" מאת אריקה מאן).

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.