בתחילת החודש שעבר פרשה מדינת איחוד האמירויות מחברותה בקרטל יצרניות הנפט אופ"ק (OPEC). מדובר בהחלטה בעלת משמעויות כלכליות מרחיקות לכת עבור מדינת האמירויות עצמה, עבור שאר יצרניות הנפט במפרץ ובראשן סעודיה ועבור שוק האנרגיה העולמי כולו.

אולם יותר מההשלכות הכלכליות, המהלך הזה הוא בבחינת צעד נוסף בשינוי הגיאופוליטי-אסטרטגי ההיסטורי שהאזור כולו עובר ברקע ובצל של המלחמה באיראן.

במשך יותר מחמישה עשורים שימש אופ"ק כמנגנון לקביעת מכסות להפקת נפט במדינות המפרץ, במטרה לווסת את ההיצע וכך לייצב את המחיר של המשאב החשוב ביותר לכלכלת העולם.

יותר מההשלכות הכלכליות, פרישת האמירויות מקרטל יצרניות הנפט אופ"ק  היא בבחינת צעד נוסף בשינוי הגיאופוליטי-אסטרטגי ההיסטורי שהאזור כולו עובר ברקע ובצל המלחמה באיראן

התיאום בין יצרניות הנפט אפשר ליצור אסטרטגיה כלכלית משותפת שהתגברה על האינטרסים המתנגשים בין המדינות השונות. עבור כל אחת מהחברות בארגון, האינטרס המקומי עשוי להיות הגברת התפוקה כדי למכור כמה שיותר ולהגדיל בכך הכנסות, אולם עבור כולן יחד האינטרס הוא להגביל את היצע הנפט הגלובלי כדי לשמור על מחירו גבוה.

נפט אינו מוצר רגיל. נפט הוא המשאב העיקרי המשמש כמקור האנרגיה הנצרך להנעה של מערך התחבורה הקרקעית, הימית והאווירית ושל רוב רובה של התעשייה בעולם, וכן הוא משמש להפקת שלל חומרי גלם ומוצרים שבלעדיהם הכלכלה המודרנית לא תוכל להתקיים. ניהול ההיצע שלו והתיאום הנדרש לשם זאת מחייבים תשתית ומארג של יחסים בין־לאומיים מורכבים, שמשתרגים עמוק אל תוך המערך הגיאופוליטי המקומי והגלובלי. 

כך הפך ארגון אופ"ק לאחד מעמודי התווך של הסדר האזורי שנבנה במזרח התיכון. לצד זאת, סביב אופ"ק התבסס מנגנון ה"פטרו־דולר" – ההסדר שגיבשה ארה"ב עם סעודיה בעקבות משבר הנפט של שנות השבעים, ושבהמשך התרחב למדינות מפרץ נוספות.

לפי הסדר הפטרו-דולר, המפרציות התחייבו למכור נפט תמורת דולרים; הדולרים שצברו מדינות המפרץ ממכירתו הופנו בחזרה אל המערכת הפיננסית האמריקאית בעיקר דרך רכישת חוב ממשלתי ונשק. בתמורה לכך, ארה"ב סיפקה למדינות המפרץ מטרייה ביטחונית: נוכחות צבאית, הגנה על נתיבי השיט, עסקאות נשק ותמיכה במשטרים המלוכניים.

ניהול היצע הנפט והתיאום הנדרש מחייבים תשתית ומארג של יחסים בינ"ל מורכבים, שמשתרגים עמוק למערך הגיאופוליטי המקומי והגלובלי. כך הפך ארגון אופ"ק לאחד מעמודי התווך של הסדר האזורי במזה"ת

מכיוון שנפט הוא משאב שכל כלכלה מודרנית תלויה בו, הצמדת סחר הנפט לדולר יצרה ביקוש עולמי קבוע למטבע האמריקאי. מדינות נזקקו לדולרים כדי לרכוש אנרגיה; יצרניות הנפט צברו דולרים, וארצות הברית נהנתה ממעמד ייחודי: המטבע שלה הפך לא רק אמצעי תשלום, אלא תשתית של הסדר הכלכלי העולמי. משטרים שניסו לערער את הסדר האנרגטי־פיננסי הזה או לפעול מחוץ למסגרתו – כמו עיראק, לוב ואיראן – מצאו את עצמן במקרים שונים מול לחץ אמריקאי כבד, סנקציות, בידוד ולעיתים גם מול שימוש בכוח.

פרישת איחוד האמירויות מאופ"ק משתלבת כעת בשחיקת המודל הזה, ומסמנת שהיא מנסה ליצור מרחב תמרון רחב יותר הכולל את העמקת היחסים הכלכליים עם סין. על רקע איומים מצד בכירים אמירותים שאמרו לשר האוצר כי הם שוקלים למכור נפט תמורת יואן סיני, המצטרפים למהלכים איראניים לערער מצידם את ההגמוניה של הדולר באמצעות גביית דמי מעבר במצרי הורמוז ביואן או במטבעות דיגיטליים – הפרישה מאופ"ק עשויה להתברר כסימן נוסף לכך שהסדר הישן כבר אינו מובן מאליו.

בתוך הסדר הזה מילאה סעודיה תפקיד ייחודי. בתור המדינה שמחזיקה בעתודות הנפט מהגדולות ביותר (מלבד ונצואלה, שאין לה יכולות ההפקה המתקדמות של סעודיה), מעמדה של סעודיה באופ"ק העניק לה כוח ייחודי מול שכנותיה במפרץ. מי שביקש לפעול בתוך מסגרת אופ"ק נדרש להתחשב קודם כול בעמדה הסעודית.

בשנים הראשונות לקיומה של איחוד האמירויות, שנוסדה ב־1971, התנהלה מדיניות הפקת הנפט שלה בצילה של סעודיה. אולם ככל שאיחוד האמירויות צברה הון ממשאבי האנרגיה שבשטחה, הכפיפות לאינטרסים הסעודיים הלכה והכבידה עליה. 

פרישת איחוד האמירויות מאופ"ק משתלבת כעת בשחיקת המודל של הסדר הישן האנרגטי-פיננסי, ומסמנת שהיא מנסה ליצור מרחב תמרון רחב יותר הכולל את העמקת היחסים הכלכליים עם סין

בשנים האחרונות המתח הזה החל לצוף מעל פני השטח. משבר מכסות הנפט ב־2021 במסגרת אופ"ק+ – הברית הרחבה יותר בין חברות אופ"ק לבין יצרניות נפט נוספות ובראשן רוסיה – היה אחד הסימנים הראשונים לכך כאשר האמירויות התנגדה להצעה סעודית-רוסית להגדלת התפוקה, וסעודיה הגיבה בצעדים כלכליים שפגעו באמירויות, בין היתר בביטול פטורים ממכס על סחורות שיובאו מהאמירויות.

המתח בין האמירויות לסעודיה התרחב לשורה של זירות אזוריות. בתימן, בה נכנסו שתי המדינות תחילה כחלק מאותה קואליציה נגד החות'ים, תמכה סעודיה בממשלה המוכּרת בין־לאומית ובשמירה על אחדות המדינה, בעוד האמירויות טיפחה את הכוחות הדרומיים ואת מועצת המעבר הדרומית, המבקשת להחזיר לדרום תימן מעמד עצמאי. גם בסודאן, מצאו את עצמן ריאד ואבו דאבי מזוהות עם מוקדי כוח שונים במלחמת האזרחים. גם בסומלילנד ובקרן אפריקה, האמירויות וסעודיה תומכות בצדדים שונים ומקדמות אינטרסים מנוגדים.

בהודעה הרשמית של האמירויות על הפרישה מאופ"ק, היא ציינה כי במהלך שנות חברותה בארגון היא "תרמה תרומה משמעותית, ואף שילמה מחירים כבדים יותר לטובת הכלל". זהו משפט חריג במסמך דיפלומטי מסוג זה, שכן משתמע ממנו באופן ברור כי האמירויות סבורה שהיא נשאה בנטל של הסדר הקולקטיבי יותר מכפי שהרוויחה ממנו.

את המחיר ששילמה האמירויות על חברותה באופ"ק אפשר לראות בנתונים: בשנים האחרונות השקיעה האמירויות בהרחבת יכולת ההפקה שלה. חברת הנפט הלאומית ADNOC הציבה יעד להגיע לכושר הפקה של כ־5 מיליון חביות ביום עד 2027, וכושר ההפקה הנוכחי שלה כבר מוערך בכ־4.85 מיליון חביות ביום. זאת בזמן שהמחויבות שלה לאופק מגבילה אותה לייצור של כ־3.5 מיליון חביות ביום בלבד, פער של יותר ממיליון חביות ביום, קרי הכנסות פוטנציאליות של מיליארדי דולרים בשנה. עבור מדינה שמבקשת לממן תשתיות, נמלים והשקעות בבינה מלאכותית ובתעשיות ביטחוניות דרך קרנות השקעה גלובליות, מדובר בוויתור אסטרטגי משמעותי. 

האמירויות שילמה על חברותה באופ"ק גם בהפסד הכנסות פוטנציאליות של מיליארדי דולרים בשנה – ויתור אסטרטגי משמעותי למי שזקוקה למימון תשתיות, נמלים והשקעות בבינה מלאכותית ובתעשיות ביטחוניות

מעבר למגבלה זו, סגירת מצרי הורמוז גרמה נזק רחב ליצוא הנפט מהאמירויות, וזאת לצד הפגיעה שגרמה המלחמה באחד הנכסים המרכזיים שעליהם נבנתה כלכלתה המשגשגת של האמירויות בעשורים האחרונים: הדימוי שלה כמרחב בטוח, יציב ונוח לעסקים, לתיירות ולהשקעות נדל"ן.

ההתקפות האיראניות, שחלקן כוונו ישירות לבתי המלון ולמרכזי העסקים בדובאי ובאבו דאבי, ערערו את ההבטחה הזו. כמענה לנזקים הכלכליים האלה, גמישות גדולה יותר במדיניות הנפט יכולה לשמש עבור האמירויות גם כרשת ביטחון: דרך להגדיל הכנסות בזמן שחלקים אחרים של המודל הכלכלי האמירותי עלולים להיפגע.

המשמעות של הפרישה מאופ"ק יכולה להיות גם החלשת האינטרס המשותף עם האמריקאים, שעליהם נשענת האמירויות מבחינה ביטחונית, וכאן זה המקום שבו ישראל משתלבת בתמונה.

לפי דיווחים מהשבועות האחרונים, ישראל שלחה לאיחוד האמירויות סוללת כיפת ברזל, מיירטים וכמה עשרות חיילים להפעלתה, כדי לסייע בהגנה מפני מתקפות איראניות.

זהו המקרה הראשון שבו שלחה ישראל סוללת כיפת ברזל למדינה אחרת מלבד ארצות הברית, והעסקה הזאת היא עוד צעד ביחסים הכלכליים והביטחוניים ההולכים ומתהדקים בין ישראל לאמירויות, שהחלו עוד לפני שנחתמו ההסכמים הרשמיים בין המדינות, והיא מבססת עוד יותר את ההסתמכות הביטחונית של האמירויות על ישראל.

זהו המקרה הראשון שבו, על פי דיווחים, שלחה ישראל סוללת כיפת ברזל למדינה אחרת מלבד ארצות הברית, והעסקה הזאת היא עוד צעד ביחסים הכלכליים והביטחוניים ההולכים ומתהדקים בין ישראל לאמירויות

פרישת האמירויות מאופ"ק מסמנת את היחלשותו של הסדר האזורי שלפיו פעל שוק הנפט ולאורו התעצבו היחסים הגיאופוליטיים במפרץ הפרסי ב־50 השנה האחרונות. אבו דאבי מבקשת כעת את החופש להפיק יותר נפט, להשתחרר מהתלות בסעודיה ולשם כך להישען על רשת רחבה יותר של שותפים – מסין ועד ישראל – וכך לתרגם את עוצמתה הכלכלית למעמד עצמאי.

אהרן פורת הוא עיתונאי וחוקר בתחומי כלכלה וטכנולוגיה, חבר בצוות המחקר של ארגון "בצלם" ומייעץ לפעילי זכויות אדם וארגונים בנושא מטבעות דיגיטליים. כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.