ב-2003, השמיע שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, את נאומו המפורסם "האיש השמן והאיש הרזה". בנאום הצהיר על כוונתו להביא לאחריות פיסקלית ול"ממשלה רזה".

האם זוהי המדיניות הכלכלית שמובילה ממשלתו של ראש הממשלה נתניהו כיום? ניתוח חלוקת הכספים הקואליציוניים, הרחבת הממשלה, הגירעון התקציבי וההשקעה במנועי צמיחה בשנים 2023–2026 מגלה שלא.

הליכוד ונתניהו התרחקו מעקרונות היעילות התקציבית והמשמעת הפיסקלית, שאותם קידמו בעבר. עלות ההוצאות הלא-פרודוקטיביות והממשלה מנופחת צפויה ליפול בעתיד בעיקר על הדור הצעיר, באמצעות נטל חוב ומסים גבוה יותר.

במה עסק נאום "האיש השמן והאיש הרזה" של נתניהו?

נאום "האיש השמן והאיש הרזה" של נתניהו מ-2003 הפך לאחד הסמלים הבולטים של תפיסת עולם כלכלית ליברלית בישראל. בנאום תיאר נתניהו את המגזר הציבורי כ"האיש השמן" היושב על כתפי "האיש הרזה" – המגזר היצרני, משלמי המסים והעובדים.

המסר היה חד וברור: כאשר הממשלה גדולה מדי, בזבזנית ולא יעילה, היא חונקת את הכלכלה, פוגעת בצמיחה ומכבידה על האזרחים. הפתרון, לפי נתניהו של אותה תקופה, היה ממשלה רזה, הפחתת הוצאות, עידוד עבודה והקטנת התלות בקצבאות.

האם המדיניות הכלכלית ב-2003 תאמה לרוח הנאום?

גישה זו לא הייתה רק רטוריקה. היא התבטאה בשורת רפורמות כלכליות, שנועדו לצמצם את המגזר הציבורי, להגדיל את שיעור ההשתתפות בשוק העבודה ולהגביר את התחרותיות במשק. הליכוד של אותם ימים הציג עצמו כמפלגה שמובילה קו של אחריות פיסקלית, יעילות כלכלית וצמצום התערבות ממשלתית.

האם המדיניות הכלכלית כיום תואמת את הנאום המפורסם?

כאשר בוחנים את תקציב 2026 ואת מבנה הממשלה הנוכחית, קשה להתעלם מהפער העמוק בין אותה תפיסה של אחריות פיסקלית לבין המציאות העכשווית.

תקציב המדינה ל-2026

תקציב המדינה ל-2026 משקף מגמה הפוכה כמעט לחלוטין. במקום ממשלה רזה, נתניהו הקים ממשלה רחבה ומנופחת, הכוללת ריבוי משרדים, שחלקם חופפים, או בעלי תחום פעילות מצומצם – כולל משרדים שנוצרו, או הורחבו, בעיקר לצרכים קואליציוניים, ולא מתוך צורך ניהולי אמיתי.

המשמעות התקציבית של מבנה כזה אינה זניחה: מעבר לעלויות הישירות של שרים, לשכות ומנגנונים, מדובר גם בפיצול סמכויות, חוסר יעילות ובזבוז משאבים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לצד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בישיבת הממשלה. 4 בדצמבר 2025 (צילום: חיים צח/לע"מ)

מהי הבעייתיות של הכספים הקואליציוניים?

היבט מרכזי נוסף הוא היקף הכספים הקואליציוניים. תקציב 2026 כולל העברה של יותר מחמישה מיליארד שקל במסגרת הסכמים קואליציוניים, המופנים לגופים ולסקטורים המקורבים למפלגות השלטון.

בניגוד להשקעות בתשתיות, חינוך או חדשנות – הנחשבות למנועי צמיחה – כספים אלו נתפסים כהוצאה שאינה מייצרת ערך כלכלי ארוך טווח. בכך, התקציב אינו רק גדול יותר, אלא גם פחות יעיל מבחינת תרומתו לצמיחה.

האם תקציב 2026 כולל מנועי צמיחה מהותיים?

היעדר מנועי צמיחה הוא נקודת חולשה נוספת בתקציב 2026. בעוד שבעבר הדגיש נתניהו את הצורך בהשקעה בהון אנושי, עידוד תעסוקה והגברת פריון, התקציב הנוכחי אינו נותן מענה מספק לאתגרים ארוכי הטווח של הכלכלה הישראלית.

השקעות בתשתיות, חינוך טכנולוגי, או חדשנות, אינן תופסות את המקום המרכזי שהיו אמורות לתפוס, ובמקומן מופיעות הוצאות שמטרתן בעיקר פוליטית.

מה ניתן להגיד על הגירעון בתקציב 2026?

כל אלה באים לידי ביטוי גם בגירעון התקציבי, שהולך ומתרחב. גירעון גבוה אינו בהכרח בעיה כאשר הוא נובע מהשקעות שמניבות תשואה עתידית, אך כאשר הוא נובע מהוצאות שוטפות שאינן פרודוקטיביות, המשמעות היא העברת נטל כלכלי לדורות הבאים.

בהקשר זה, תקציב 2026 מעלה חששות לגבי קיימות פיסקלית, במיוחד כאשר הוא מלווה בגידול בהוצאות הקבועות ובתשלומי הריבית. במילים אחרות, הצעירים של היום ישלמו בעתיד את הבזבוז וחוסר האחריות הפיסקלי של ממשלת נתניהו הנוכחית.

מה ניתן ללמוד על מפלגת הליכוד מתקציב 2026?

השינוי אינו מתמצה רק במדיניות, אלא גם בזהות האידיאולוגית של הליכוד. המפלגה שהובילה בעבר קו של כלכלה חופשית, ממשלה מצומצמת והקטנת התערבות המדינה, מיישמת כיום מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית והזרמת כספים לסקטורים שאינם יצרניים.

המעבר הזה אינו רק טכני, אלא מהותי: הוא משקף שינוי בסדרי העדיפויות, מהתמקדות בצמיחה וביעילות להתמקדות בשימור כוח פוליטי.

נתניהו מעביר את המשאבים מהאיש הרזה לאיש השמן

ההשוואה בין נתניהו של 2003 לבין נתניהו של 2026 ממחישה את המתח בין האחריות התקציבית, שנתניהו הוביל ב-2003, לבין ההפקרות תקציבית שנתניהו מתנהל בה היום.

ב-2003 נשמעו הצהרות על ריסון הוצאות ושמירה על יציבות כלכלית. אך ב-2026, בפועל, המדיניות התקציבית משקפת פשרות פוליטיות רחבות, הגדלת הוצאות והתרחקות מהעקרונות שהנחו אותו בעבר.

הפער בין הרטוריקה של "האיש הרזה" לבין המציאות של ממשלה "שמנה", שמנהל נתניהו היום, מעולם לא היה ברור יותר.

בסופו של דבר, נאום "האיש השמן והאיש הרזה" של נתניהו נותר רלוונטי גם היום – אולי אף יותר מאי פעם. הוא מזכיר את הסכנה שבממשלה גדולה מדי, שאינה מתחשבת ביכולתו של המגזר היצרני לשאת בנטל. אך האירוניה היא שמי שניסח את האזהרה הזו – נתניהו – הפך למי שמוביל מדיניות הסותרת אותה.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.