בחודש מאי 2021 נדמה היה לרגע שיחסי יהודים וערבים-פלסטינים בישראל מתפרקים. בלוד, בעכו, ביפו, ברמלה ובמוקדים נוספים פרצה אלימות קשה בין יהודים לערבים. רכוש נהרס והוצת (כולל בתי כנסת), אזרחים הותקפו באלימות קשה, ושכנים שחיו זה לצד זה מצאו את עצמם לפתע משני צדי המתרס.

היו מי שכינו זאת "מהומות". אחרים דיברו על "מלחמת אזרחים". כך או כך, היה ברור שמדובר באחד המשברים הפנימיים החמורים ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה.

חמש שנים חלפו מאז. ישראל עברה מאז אירועים דרמטיים וקשים בהרבה. ובכל זאת, דווקא המרחק מאפשר לבחון מחדש את מאי 2021 ולשאול לא מה קרה אז, אלא מה ניתן ללמוד ממנו היום.

כינו זאת "מהומות" ואף "מלחמת אזרחים". היה ברור שמדובר באחד המשברים הפנימיים החמורים שידעה ישראל מאז הקמתה. דווקא המרחק מאפשר לבחון מחדש את מאי 2021 ולשאול מה ניתן ללמוד ממנו היום

אירועי מאי 21' היו קריאת השכמה. הם המחישו כיצד מתחים לאומיים, חברתיים ופוליטיים, הקיימים דרך קבע מתחת לפני השטח, עלולים להתלכד ברגע מסוים ולהצית עימות רחב בין אזרחים. הם הראו שגם במדינה שבה יהודים וערבים עובדים יחד, לומדים יחד, מעניקים ומקבלים שירותי בריאות יחד וחולקים מרחב אזרחי משותף, מתקיימת מציאות מקבילה של חשדנות, ניכור ועוינות, הממתינה לרגע המתאים כדי להתפרץ.

מאי 2021 לא היה תוצאה של גורם אחד. הוא היה תוצאה של מפגש מסוכן בין כמה גורמים שפעלו בו־זמנית. ברקע עמד העימות האלים בין ישראל לחמאס. אליו נוספו אירועי שיח' ג'ראח והר הבית, שהלהיטו רגשות לאומיים ודתיים. ברשתות החברתיות הופצו מסרים מסיתים, שקרים וקריאות לנקמה.

מנהיגים פוליטיים העדיפו ללבות רגשות מאשר להרגיעם. קבוצות קיצוניות יהודיות וערביות פעלו ברחובות מתוך רצון מוצהר להסלים את המצב, והמשטרה עמדה מנגד לפחות בחלק מנקודות העימות ולא ביצעה את חובתה להשליט סדר.

אך כל אלה לבדם אינם מסבירים את עוצמת ההתלקחות. במשך שנים ארוכות הצטברו בערים המעורבות תחושות של קיפוח, הזנחה וניכור. לצד סיפורי הצלחה מרשימים של שותפות ושילוב, התקיימו גם מציאות של פערים עמוקים בין שכונות יהודיות וערביות, ייצוג חסר במוקדי קבלת ההחלטות, שירותים עירוניים לא שוויוניים ותחושה מתמשכת של חוסר שייכות. רבים מהתושבים הערבים בערים המעורבות הרגישו שהם חיים בעירם אך אינם שותפים מלאים בניהולה ובעיצוב עתידה.

אירועי מאי 21' היו קריאת השכמה. הם המחישו כיצד מתחים לאומיים, חברתיים ופוליטיים, הקיימים דרך קבע מתחת לפני השטח, עלולים להתלכד ברגע מסוים ולהצית עימות רחב בין אזרחים

במקרים מסוימים נוספה לכך גם תחושת איום כתוצאה מפעילותן של קבוצות אידיאולוגיות לאומניות שביקשו לשנות את אופיין של ערים מעורבות. חלק מהגרעינים התורניים שפעלו בערים אלה ראו את משימתם במונחים של "ייהוד" המרחב, הפגנת ריבונות חמושה והדגמה מי "בעל הבית", יותר מאשר בבניית שותפות.

כל אלה אינם מצדיקים אלימות. שום תחושת קיפוח אינה מצדיקה שריפת בתי כנסת, לינץ' בעוברי אורח או תקיפת שכנים בדיוק כפי ששום התפרעות שאינה מהווה איום ישיר על חיי אדם אינה מהווה הצדקה לשימוש של אזרחים בנשק נגד אזרחים אחרים. אבל מי שמבקש למנוע את ההתלקחות הבאה חייב להבין כיצד נוצרים התנאים המאפשרים אותה.

ההיסטוריה מספקת לא מעט דוגמאות לכך. בלבנון, ביוגוסלביה לשעבר, בצפון אירלנד וברואנדה, שכנים שחיו במשך שנים זה לצד זה מצאו את עצמם לפתע משני עברי מלחמה אלימה. ברואנדה, בשנת 1994, שכנים קמו על שכניהם ובני קהילה אחת טבחו בבני קהילה אחרת.

ישראל אינה רואנדה ואינה יוגוסלביה. ההבדלים עצומים. אך הלקח האוניברסלי זהה: חברה משותפת אינה משמרת את עצמה. כאשר מתחים לאומיים, הסתה, פחד, קיצוניות והיעדר מנהיגות אחראית נפגשים באותו זמן ובאותו מקום, גם חברות שנראו יציבות עלולות להתערער במהירות.

שראל אינה רואנדה או יוגוסלביה. אך הלקח האוניברסלי זהה: כאשר מתחים לאומיים, הסתה, פחד, קיצוניות והיעדר מנהיגות אחראית נפגשים באותם זמן ומקום, גם חברות שנראו יציבות עלולות להתערער במהירות

חמש השנים האחרונות מספקות גם סיבה מסוימת לאופטימיות. למרות המלחמה הקשה שפרצה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, לא ראינו חזרה על אירועי מאי 2021. זו אינה עובדה מובנת מאליה. היא מלמדת שרובם המכריע של האזרחים הערבים והיהודים אינם מעוניינים בעימות ביניהם. היא מלמדת על אחריות שגילו מנהיגים מקומיים רבים, על עבודתם של ארגוני חברה אזרחית ועל חוסנה של החברה הישראלית.

אלא שהתנאים המבניים שהובילו למאי 2021 לא נעלמו וחלקם אף החריפו. אי־השוויון עדיין קיים. הגזענות עדיין קיימת. ההסתה והקיצוניות משגשגות. הסכסוך והכיבוש נמשכים ומעמיקים במלוא זוועתם ואין אופק מדיני נראה לעין.

למעשה, הסיכון עשוי להיות גדול יותר בעתיד. במשך שנים נהוג היה להתייחס לנעשה בערים המעורבות כאל משהו מוגבל בהיקפו, אלא שישראל עצמה הופכת יותר ויותר מעורבת. יותר אזרחים ערבים עוברים לערים יהודיות. יותר יהודים וערבים עובדים יחד, לומדים יחד, צורכים את אותם שירותים וחולקים מרחבים משותפים. זהו תהליך מבורך המעיד על השתלבות גוברת, אך הוא גם מחייב מדיניות ציבורית אחראית הרבה יותר. מה שנתפס בעבר כאתגר של לוד, עכו או יפו עלול להפוך בעתיד לאתגר כלל־ישראלי.

המסקנה היא שהזנחה, אפליה, גזענות, הסתה וקיצוניות הן איום על יציבותה, ביטחונה ושגשוגה של החברה הישראלית. אם ישראל מבקשת למנוע את ההתלקחות הבאה, עליה להשקיע הרבה יותר בשוויון אזרחי, בצמצום פערים, בייצוג הוגן, בחינוך לחיים משותפים ובמאבק בלתי מתפשר בגזענות ובלאומנות קיצונית, יהודית וערבית-פלסטינית כאחת.

מאי 2021 הוכיח עד כמה הקו הירוק איננו חוצץ בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבין היחסים בין יהודים לערבים בתוך ישראל. כל סבב אלימות בין ישראל לפלסטינים מקרין פנימה. כל עוד הסכסוך נמשך, הוא ממשיך להזין חששות, רגשות לאומיים ומתחים בתוך החברה הישראלית עצמה.

התנאים המבניים שהובילו למאי 2021 לא נעלמו וחלקם אף החריפו. אי־השוויון והגזענות עדיין קיימים. ההסתה והקיצוניות משגשגות. הסכסוך והכיבוש נמשכים ומעמיקים במלוא זוועתם ואין אופק מדיני נראה לעין

לכן מסקנה נוספת וקריטית בחשיבותה היא שהסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים, מעבר לתרומתו הראשית לשלום אזורי שייסיים את הסכסוך ההיסטרי המדמם,  יפחית לאפס את הסיכוי שערי ישראל יהפכו שוב לזירת עימות.

אמנון בארי-סוליציאנו משמש מנכ"ל שותף ב"יוזמות אברהם" מזה שני עשורים. בעל מומחיות בנושאים הבאים: שיטור, אכיפה ופשיעה בחברה הערבית; ערים ואזורים מעורבים; יחסי רוב-מיעוט במקומות עבודה ומרבים משותפחים; פוליטיקה ערבית.