הגיע הזמן להסתכל במראה ולהודות איזו חברה הפכנו להיות. אלימה יותר, מסוכנת יותר ובעיקר כזו שמתקשה להודות בכך. נכון, יש בישראל אנשים יוצאי דופן. יש כאן טוב עמוק, נדיר אפילו, כזה שקשה למצוא במקומות אחרים.

אנחנו רואים את הטוב הזה בהתנדבות, בערבות ההדדית, בהתגייסות למען חיילים, מפונים, קשישים ומשפחות במצוקה. ראינו אותו גם בשעות הקשות ביותר שידעה המדינה בשנים האחרונות.

אבל לצד כל אלה, מקיפה אותנו מציאות אחרת, מציאות של אלימות הולכת וגוברת, שמחלחלת לכל שכבות החברה ומופיעה בעוד ועוד זירות חיים.

לצד האנשים יוצאי הדופן והטוב העמוק, ההתנדבות והערבות ההדדית – מקיפה אותנו מציאות אחרת, מציאות של אלימות הולכת וגוברת, שמחלחלת לכל שכבות החברה ומופיעה בעוד ועוד זירות חיים

קשה לנו להודות בכך. לכן אנחנו בורחים. אנחנו משכנעים את עצמנו שהאלימות מתרחשת תמיד במקום אחר, אצל אנשים אחרים, בקבוצות אחרות. העולם התחתון? לא אנחנו. פרוטקשן? לא באזור שלנו. טרור לאומני? שייך לקיצונים. פשיעה בחברה הערבית? בעיה של מישהו אחר. אלימות בבתי הספר? בטח לא בבית הספר של הילדים שלנו.

כך נבנית אשליה נוחה. אשליה שמאפשרת לנו להמשיך בשגרת החיים בלי להתמודד באמת עם מה שקורה סביבנו. זו תגובה אנושית ומובנת. כאשר המציאות קשה ומאיימת, אנשים נוטים להכחיש, להדחיק או להרחיק מעצמם את הבעיה. אבל המציאות אינה נעלמת רק משום שאנחנו מסרבים להביט בה. להפך. לעתים היא הולכת ומחמירה דווקא בזמן שאנחנו מסיטים ממנה את המבט.

ואז מגיעים מקרים שמכריחים אותנו לעצור. הרצח של ימנו בנימין זלקה ז"ל הוא מקרה כזה. ילדים בני 12 ו-13, וה"מבוגר" שבהם בן 15, תכננו וביצעו לפני כמה שבועות רצח בדם קר, רק משום שימנו ביקש מהם להפסיק להשפריץ ספריי קצף על אנשים.

קשה לתפוס את העובדות הללו. קשה להבין כיצד ילדים בגיל שבו אמורים לעסוק במשחקים, בחברים ובחלומות לעתיד, מסוגלים להגיע למקום כה אפל. אבל זו המציאות. וברגע אחד האלימות כבר אינה "שם". היא כאן. קרובה, מוחשית ומאיימת.

ואז נשמע קולה של ירוס, אחותו של ימנו, שאמרה: "אנחנו מבינים שימנו הוא ילד של כולם". בתוך האבל הכבד, היא הצליחה לנסח אמת גדולה. ימנו אינו רק בנה של משפחה אחת. הסיפור שלו נוגע לכולנו, משום שהוא מציב בפנינו שאלה שאיש אינו יכול להתחמק ממנה: כיצד אנחנו שומרים על הילדים שלנו?

קשה להבין כיצד ילדים בגיל שבו אמורים לעסוק במשחקים, בחברים ובחלומות לעתיד, מסוגלים להגיע למקום כה אפל. אבל זו המציאות. וברגע אחד האלימות כבר אינה "שם". היא כאן. קרובה, מוחשית ומאיימת

זו אינה שאלה תיאורטית. זו אינה סוגיה לדיון אקדמי. זו המציאות היומיומית של כולנו. זו אחריות של הורים, של אנשי חינוך, של מנהיגים, של רשויות האכיפה ושל החברה כולה. משום שאלימות אינה נוצרת ברגע אחד. היא צומחת בסביבה שבה גבולות מיטשטשים, שבה השיח הופך בוטה יותר, שבה הכבוד לחיי אדם נשחק ושבה יותר מדי אנשים מעדיפים לשתוק.

המצב הזה מפחיד, ובצדק. התחושה היא של אובדן שליטה. ואין פתרון קסם. אלימות היא תוצר של מכלול גורמים: חינוך, אכיפה, חקיקה, מציאות חברתית, תרבות ציבורית ונורמות התנהגות. אבל יש נקודת התחלה אחת ברורה – להפסיק להתעלם. להבין שלהזדעזע זה לא מספיק. שזעזוע הוא תגובה, לא פעולה. אם אנחנו באמת רוצים לשנות, עלינו להיות מוכנים להכיר בבעיה ולפעול נגדה בעקביות.

המקרה של ימנו זלקה ז"ל אינו רק טרגדיה מזעזעת. הוא מראה. הוא משקף לנו את מה שקורה סביבנו ואת מה שקורה בתוכנו. אסור לנו להסיט ממנו את המבט.

המציאות הישראלית רוויה כיום באלימות מסוגים שונים, ושני אתגרים עומדים בפנינו, האחד, להיאבק ברוע ולייצר הרתעה ואכיפה והשני, לחזק את הטוב, להגדיל את השפעתו באמצעות חינוך ושיח.

מפגש עם עבריין מבוגר מעורר כעס. מפגש עם עבריין בן 13 מעורר פחד עמוק הרבה יותר. ילד שמדבר, פועל ורוצח כמו פושע מנוסה, ואף מתנהל כך בחקירה, אינו רק סיפור פלילי. הוא סימן אזהרה לחברה שלמה.

מפגש עם עבריין מבוגר מעורר כעס. מפגש עם עבריין בן 13 מעורר פחד עמוק הרבה יותר. ילד שמדבר, פועל ורוצח כמו פושע מנוסה, ואף מתנהל כך בחקירה, אינו רק סיפור פלילי. הוא סימן אזהרה לחברה שלמה

זו קריאת השכמה. זה כאן. זה אנחנו. ואי אפשר להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.

הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון, רב מסורתי (קונסרבטיבי) שמקדיש את פועלו לחינוך דור המנהיגות הבא של ישראל ופועל לחיבורים בין יהודים ליהודים, בין יהודים לערבים ובין האדם למקום.