לפני כשני עשורים יצא פרופ' מרטין ואן קרפלד, אחד מחשובי ההיסטוריונים הצבאיים בעולם, ממפגש עם אלופי צה"ל כשהוא המום. בהרצאה שנתן לאחר מכן ובמאמר שפרסם במוסף "שבת" של ידיעות אחרונות, הוא לא חסך במילים שהביעו את אכזבתו מהאלופים.

*  *  *

האלופים, כך כתב, צחקו, התלוצצו וניסו להבריק, אך התקשו להתרכז יותר מכמה דקות. הם הציפו את האולם בהערות ציניות, אך לא ניכרה בהם חשיבה אסטרטגית אמיתית. התחושה של ואן קרפלד הייתה שהם מנהלים צבא גדול מאוד, אך נטול עומק אינטלקטואלי.

הערותיו של ואן קרפלד נראו אז כאנקדוטה חריגה, אולי פרובוקציה של אקדמאי חיצוני. אולם בראי הזמן הן נשמעות כמעט נבואיות, כמו התרעה מוקדמת שנשכחה.

האלופים, כתב ואן קרפלד, התלוצצו וניסו להבריק, אך התקשו להתרכז יותר מכמה דקות. הם זרקו הערות ציניות, אך לא ניכרה בהם חשיבה אסטרטגית אמיתית. לתחושתו, הם מנהלים צבא גדול ללא עומק אינטלקטואלי

ואומנם, שני עשורים חלפו, וטבח השבעה באוקטובר גבה את המחיר. לא מדובר רק במחדל מודיעיני, אלא בכשל תרבותי. מערכת ביטחון שסיגלה לעצמה ביטחון עצמי מופרז, והתמקדה בהצגה חיצונית של כוח במקום בהקשבה, ספקנות וחשיבה ביקורתית.

במשך שנים התרגלנו לראות בצה"ל ארגון שמנצח בכל קרב. אלא שמאחורי המעטפת הזו הלכה ונבנתה מציאות אחרת. קידום מואץ של קצינים לפי קריטריונים של נראות ויחסי ציבור, לאו דווקא של עומק מבצעי, נטייה להעדיף מצגות נוצצות על פני דיונים מורכבים, וחינוך לאליטיזם ריקני שמיתרגם ליכולת להרצות בכנסים, אך לא בהכרח להתמודד עם מציאות בלתי צפויה.

ויש כאן עוד, בצה"ל של שני העשורים האחרונים ניכרת היגררות אחר בירוקרטיה, חנופה לדרג הפוליטי ותרבות ניהולית שדוחקת הצידה מחשבה עצמאית. קולות ביקורתיים נדחקו לשוליים, ותחושת "אנחנו כבר יודעים" היתרגמה לאובדן ערנות.

הדינמיקה הזו התפתחה ממלחמת לבנון השנייה, דרך "צוק איתן" ועד "שומר החומות". הצבא המשיך לתפקד טקטית, אך הלך ונחלש בראייה אסטרטגית. הוא למד לדבר יותר משהוא למד לחשוב.

למען הסר ספק, כותב שורות אלו אינו רואה בצה"ל את האשם היחיד במחדל השבעה באוקטובר. אשמים גם גופי המודיעין, ובראש ובראשונה הממשלה והעומד בראשה.

שני עשורים חלפו, וטבח ה-7/10 גבה את המחיר. לא רק במחדל מודיעיני, אלא בכשל תרבותי. מערכת ביטחון שסיגלה לעצמה ביטחון עצמי מופרז, והתמקדה בהצגה חיצונית של כוח במקום בהקשבה, ספקנות וביקורתיות

צה"ל אינו מתקיים בחלל ריק. התרבות הפוליטית בישראל, שבה הראוותני, הציני והאינטרסנטי תופסים מקום מרכזי, חלחלה גם למוסדות הצבאיים. קצינים צעירים שגדלו בסביבה שבה ההישג נמדד ברעש ובספין, הפכו לאלופים שמביטים כלפי מעלה במקום כלפי מטה. לא החייל במוצב או הקצין בשטח עומדים במרכז, אלא התמונה בעיתון, פוסט ויראלי או מילה טובה מהדרג הפוליטי.

במקום אתוס של עמל, הקרבה ואחריות, נבנה בצה"ל אתוס של ניהול קריירה. קצינים בכירים כבר אינם מדברים בשפה של שליחות, אלא בשפה של "מה הלאה". לאן אפשר להתקדם, איזו דלת תיפתח באזרחות, איזה תפקיד בחברה ממשלתית או בתקשורת יחכה לאחר השחרור.

הקריסה בשבעה באוקטובר לא הייתה, אפוא, רק קריסה של מודיעין, טכנולוגיה או גבולות. היא הייתה קריסה של תרבות. שנים של ראוותנות, קידום מהיר ושאיפה לאחוז במיקרופון או במשרה שאחרי השחרור החליפו ענווה, אחריות וחשיבה עמוקה, מצוינות ופיתוח תרבות של למידה. צבא המבקש להבטיח את עתידו של עם אינו יכול להיבנות על רהב חומרני, אלא על תודעה של שליחות, עומק מוסרי וענווה אינטלקטואלית.

דומני שביטוי הקצה של התרבות הזו מצוי בדברים שאמר אהרן חליוה לאביחי בקר ("הארץ", 8 בדצמבר 2000). לדבריו, "אשתי מקפידה לקחת אותי הרבה לאירופה. ניו יורק עיר מדהימה. הלוואי שיכולתי להקדיש לה שנתיים מחיי, יש לי חבר שיחד היינו מ"פים, עכשיו הוא בוונצואלה, גר על אי. הייתי אצלו פעמיים ובקרוב אני רוצה לנסוע אליו שוב. הייתי במלדיבים, בסינגפור, בתאילנד, בקליפורניה, אמסטרדם בעיניי היא עיר מדהימה. את פריז אני מאוד אוהב, אוכל מעולה, אחלה קניות, אווירה על הכיפאק. גם סיני נהדרת… אתה מחפש מסעדה שווה? ג'סט ניים איט".

הקריסה ב-7/10 לא הייתה רק של מודיעין, טכנולוגיה או גבולות – אלא של תרבות. ראוותנות, קידום מהיר ושאיפות קריירה החליפו ענווה, אחריות, חשיבה עמוקה, מצוינות ופיתוח תרבות למידה

חליוה ידוע כקצין קרבי בצנחנים, שבמשך עשרות שנים השתתף ואף פיקד בהצלחה על שורה של מבצעים וקרבות. עם זאת, לנוכח תיאורי הנהנתנות קשה שלא לחשוב על רפאל איתן, משה לוי ודן שומרון, שגם הם היו לוחמים עזים, אך הוצגו במשך שנים כמי שחיים בפשטות כמעט כפרית. ההשוואה אינה בין אומץ לב לאומץ לב, אלא בין שני מודלים של תרבות ומנהיגות.

אני לא טוען שצה"ל איננו צבא חזק. יש לו חימוש מתקדם, מערכות טכנולוגיות מן הטובות בעולם ולוחמים אמיצים שמקריבים את חייהם. ראינו זאת בלחימה בעזה, בלבנון מול חזבאללה ולאחרונה גם בשמי איראן.

אולם כל אלה אינם מחפים על בעיה תרבותית עמוקה. צבא ללא תרבות של חשיבה ביקורתית, צניעות אינטלקטואלית ונכונות לשאול שאלות קשות עלול למצוא את עצמו שוב ושוב בלתי מוכן.

ואולי כאן טמון הכיוון לשינוי. כיוון השינוי אינו עוד רפורמה מבנית או תוכנית חומש, אלא חזרה לערכי הצניעות והענווה כיסוד של עוצמה. לא עוד תחרות מי יִישָמע שנון יותר, אלא טיפוח דורות של מפקדים שחושבים לעומק, קשובים לחולשות ומבינים שעוצמה אמיתית נולדת דווקא מן ההכרה בגבולות הכוח. שינוי הוא גם לא עוד התחמשות, אלא הבנה שצבא הוא בראש ובראשונה מערכת חברתית שזקוקה לעיצוב תרבות אחרת; תרבות של מוסר ואחריות, של שאלות קשות, והקשבה.

צה"ל צבא חזק, אך יתרונותיו אינם מחפים על בעיה תרבותית עמוקה. צבא ללא תרבות של חשיבה ביקורתית, צניעות אינטלקטואלית ונכונות לשאול שאלות קשות – עלול למצוא את עצמו שוב ושוב בלתי מוכן

ואולי זו השאלה הגדולה שצריכה לעמוד במרכז הדיון. מהו חזון צבא העם במאה ה־21? האם אנו רוצים לייצר עוד ועוד מערכות נשק, או צבא שהוא גם מוסד חינוכי ומוסרי, כזה שמזכיר לחברה הישראלית מהי ענווה, מהי אחריות ומה פירושו של כוח. כל עוד לא נשיב על שאלה זו, נישאר תלויים בין עבר צנוע להווה יהיר, וכמובן מועדים לכישלון נוסף.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.