השבוע שבתי לנוכחות המגינה בקהילת נח'ילה אחרי חודש הפסקה. נח'ילה היא קהילה בדואית קטנה משבט הכעאבנה במדבר יהודה, כשלוש משפחות מורחבות, לכל היותר 50 איש, רובם ילדים ונוער. היה קשה לראות את השינוי במקום.
אני עוקבת אחרי ההתדרדרות בקבוצת הנוכחות, אז ידעתי שהחוות החולשות על הקהילה גדלו, ושהרועים היוצאים משם מגיעים עכשיו על בסיס יומי כמעט לקהילה, מהלכים בין בתיה ומפחידים את תושביה, במטרה לפנותם.
כזכור, לפני כחצי שנה (נובמבר 2025) פלשו אליה תושבי אחת משתי החוות שהוקמו על הגבעות הצופות עליה וירו בשלושה מתושביה. כזכור עוד, חקירה נפתחה וכרגיל, דבר לא קרה. ודבר גם לא יקרה. המצב רק הולך ומחמיר וברור לכל בר דעת שעוד יחמיר.
לפני כחצי שנה פלשו לקהילת נח'ילה תושבי אחת משתי החוות שהוקמו על הגבעות הצופות עליה וירו בשלושה מתושביה. כזכור עוד, חקירה נפתחה וכרגיל, דבר לא קרה. ודבר גם לא יקרה. המצב רק הולך ומחמיר
לכן, הקהילה הייתה לקהילה מוגנת: קהילה הנזקקת לחסדי אחרים, יהודים כמובן, כדי לשרוד. כי הרי לא יעלה על הדעת שמשטרת ישראל תגן על המקום בקביעות מפני הפורעים.
קיצורו של דבר, השבוע הגעתי לשם שוב. עכשיו, הקהילה מגודרת. קהילה דלה, עלובה, שחיה כבר שלושה דורות בחושות פח עלובות. איכות חייה – ככל שאפשר לכנות זאת כך – נשענה כולה על המרעה ועל החופש.
הקהילה נאלצה בחודשים האחרונים לוותר על זה, וגם על זה הקהילה נאלצת לוותר: הכבשים הורחקו מן הקהילה כדי להגן עליהן, והחופש נלקח מבניה ובנותיה על ידי הפחד. הפחד הקשה, המצמית, שעכשיו מקבל ביטוי חיצוני מובהק כל כך בגדר הפשוטה, המקיפה את הקהילה כולה – אבל רק אותה: לפי הבנות שהושגו עם מי שהושגו, הקהילה מורשת להגן על עצמה רק היכן שיש בתים. אז הגדר הזו עוברת מבית לבית פחות או יותר וכמעט שאינה מאפשרת תנועה במרחב.
אבל גם זה לא מדויק – כי אחד ההבדלים הגדולים ביותר שהורגשו בביקורנו הפעם הוא שתנועת הילדים החופשית, השוקקת והפרועה במרחב, בין הבתים וסביבם, פסקה. הילדים כמעט שאינם משתוללים עוד בחוץ ולמעשה, כמעט שאינם יוצאים אפילו מתחומי החושות המשפחתיות. קול משחקם כמעט נדם.
אבל עוד בטרם יכולנו להתרשם מכל זה, הופרה השלווה. אך הגענו, ובעודנו מטפסות להגיד שלום לבנות משפחה אחת שאצו רצו להזמיננו, נשמעו נביחות הכלבים. תחילה נביחה כאן, נביחה שם, אט אט גברו הנביחות, וגברה גם חרדת התושבים, שמיהרו להסב את תשומת ליבנו לגבעה ממנה ירדו מעדנות שני רועים צעירים ועדרם, לפניהם חמור שפעמון ענק לצווארו.
אחד ההבדלים שהורגשו בביקורנו הפעם הוא שתנועת הילדים החופשית, השוקקת והפרועה במרחב, בין הבתים וסביבם, פסקה. הילדים כמעט לא משתוללים עוד בחוץ ולמעשה, כמעט לא יוצאים מתחומי החושות המשפחתיות
משהגיעו מטה, הקיפו את מה שצריך להקיף ונעמדו לפני השער המאולתר שבאמצע הגדר המאולתרת, ואלמלא הספקנו להקדימם, היו פותחים חיש קל את התיל הקושר את שני חלקי הגדר ונכנסים.
ומייד החלה מלחמת העצבים שלשמה נשלחו: שני ילדים, עוד לא בני מצווה, ציציות לבנות מתדלדלות מצדיהם, כיפות ענק לראשיהם. אחד שלף טלפון נייד והחל לצלם, בעודו מקניט ומתגרה בנו, ארבע נשים זרות, שבקלות יכלו להיות סבתותיו: "למה את לא בבית, לטפל בילדים ובנכדים שלך?" "אין לך מה לעשות בחיים?" בעוד חברו, ככל הנראה "מתלמד", נבוך בבירור מהתנהלות חברו, אבל גם עומד לצדו ומנסה למלא נאמנה את תפקיד התמך שהולבש עליו.
וכך עמדנו שם, דקות ארוכות מאוד, משחקים בחתול ועכבר: אנחנו דואגות שלא יפתחו את התיל כאן, והם מחפשים פתח להשתחל בעדו שם. ובמשך כל הזמן הזה, ישבה כל הקהילה ועצרה את נשימתה, ספונה במתחמיה. איש לא העז לצאת. גברים צעירים וחסונים יושבים בחצרות הבתים, אימהות משגיחות על ילדיהם, כולם מחכים שהנשים המבוגרות הזרות יכריעו את פרחי הפרחחים והאימה תחלוף. זמנית. ליותר מזה כבר אינם יכולים לקוות.
בשלב מסוים עלה בליבנו החשש שהפולשים-בפוטנציה עומדים להיעשות אלימים (שניהם החזיקו נבוטים כבדים ביד) ואחת מאתנו הזעיקה את המשטרה. למרבה הפלא, המוקדנית ענתה באדיבות, ואחרי שביקשה הבהרות בנוגע ל"בני הדודים" ותהתה אם ההפרעה היא של "בני מיעוטים", ניאותה ושלחה ניידת.
הניידת הגיעה מהר, משמח לומר, אבל מאחר שכבר עבר זמן לא מבוטל מאז החל העימות, עד שהגיעה, הם כבר פנו ללכת. ועדיין, היה משמח לראות את מהירות התגובה, ושני השוטרים שהגיעו היו חביבים ומועילים, והבהירו לרועים הצעירים שנוכחותם במקום מפוקחת.
איש לא העז לצאת. גברים צעירים וחסונים יושבים בחצרות הבתים, אימהות משגיחות על ילדיהם, כולם מחכים שהנשים המבוגרות הזרות יכריעו את פרחי הפרחחים והאימה תחלוף. זמנית. ליותר מזה כבר אינם מקווים
אחרי שהלכו, התיישבנו לדבר עם שלושה גברים צעירים שישבו ספונים בחצר סמוכה, מחכים עד חלוף האימה. כרגיל, השיחה הייתה נוגעת ללב – שילוב נורא של זעם ואין אונים מוחלט מצד אחד, ושל הוקרה והכרת תודה מצד שני. אז דיברנו על הזעם ועל חוסר האונים, אבל גם על התקווה: תקוותם ותקוותנו שהבחירות יביאו שינוי. שאחרי הבחירות, נוכל כולנו לחזור לנשום. אולי. ונוכל לשוב ולהיזכר במראית עין לפחות של נורמליות. כי אם הבחירות לא יביאו שינוי, הסכמנו כולנו, אבדה תקוותנו.
בחלוף ארבע שעות המשמרת, התחלנו להכין את עצמנו לפרידה מבני הקהילה ולנסיעה הביתה. אבל אז שוב נישאו נביחות הכלבים באוויר, שוב הורגשה החרדה מכל עבר, ושוב רץ לעברנו ילד מתוק כבן עשר מן החושה שממול, להזעיקנו.
ובעודנו פונים לכיוון שהורה לנו, צצו בפתחי החושות מכל עבר פניהם של בני הקהילה: נשים, ילדים, גברים, עומדים וצופים בעד הקרעים שבמבני הפח הגלי שהם מכנים בית. חסרי אונים. בפתח אחד הפחונים עמדו שלושה ילדים קטנים, הגדול שבהם אולי בן ארבע, מחזיקים ידיים וצווחים צווחות אימה. עד שהגיעו מלאכי החבלה, כבר נפרשנו לאורך הגדר המקיפה את הקהילה, והחבלנים הצעירים הבינו שלא יצליחו להיכנס. גם הפעם. בתסכולם כי מר זרקו אבנים על הפח הגלי כאן, וגם שם. משחררים קיטור, מעוררים אימה. הקיפו את כל הקהילה, ועלו מעלה, חזרה לחווה.
אחרי שהלכו, התיישבנו לדבר עם שלושה גברים צעירים שישבו ספונים בחצר סמוכה, מחכים עד חלוף האימה. כרגיל, השיחה הייתה נוגעת ללב – שילוב נורא של זעם ואין אונים מוחלט עם הוקרה והכרת תודה
משימת יומם תמה. גם משימת יומנו. עזבנו בכאב גדול. בחרדה נוראה. ובתחושת אשמה קשה על האימה שאנחנו משאירות לקהילה מאחור לא פחות מאשר על הנוחות שאליה אנחנו חוזרות. המקלחת החמה. החלונות המגנים. הביטחון. הידיעה שגם הלילה, נישן בשקט.
בואו. הצטרפו אלינו. יחד, נחזק את הקהילות האומללות הללו ונעשה מאמץ לשרוד, כולנו, לפחות עד הבחירות.
נעמי זוסמן היא ד"ר לפילוסופיה, מתרגמת ועורכת, ירושלמית ופעילה נגד הכיבוש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו