שאלתי חבר, נקרא לו מוטי, למי הוא מצביע. "תכל'ס – למי?", הוא ענה לי, "בנט היה יו"ר מועצת יש"ע, ליברמן תמיד עם איזו חקירה, לפיד פרווה, את אייזנקוט יאכלו בלי מלח, יאיר גולן קיצוני מדי בשבילי. אז אני נשאר בבית". זהו. סוף הדיון.
מוטי הוא לא טיפש ולא אדיש. הוא קורא חדשות, אכפת לו מהמדינה הזאת יותר מאשר להרבה מהאנשים שאני מכיר. הוא פשוט הגיע למסקנה שאין שום פתק שמתאים לו.
והנה מה שאני רוצה להגיד למוטי, ולכל מי שמרגיש כמוהו: גם אם אתה צודק בכך שאין מפלגה שראויה לקול שלך, ההחלטה להישאר בבית היא לא הימנעות מהחלטה. היא החלטה. ובישראל, היא בדרך כלל מוכרעת לטובת הצד שכן מגיע לקלפי.
האם באמת אין לך למי להצביע?
בוא נתחיל מזה שאתה צודק. אתה לא חייב לאהוב אף אחת מהמפלגות. אתה לא חייב להתלהב, להזדהות, או להרגיש שמישהו שם מדבר בשמך. חוסר ההתחברות הזה מובן. באמת היו הרבה מפלגות והרבה פוליטיקאים שאכזבו, אחד אחרי השני.
אבל יש כאן בלבול קטן שכדאי לפרק. הצבעה היא לא מכתב אהבה. אתה לא שם קוד לטלפון כי אתה מת על מסך הנעילה, אלא כי יש שם דברים שחשובים לך. הקול בקלפי הוא מנגנון הגנה, לא הצהרת חיבה. ברגע שמפסיקים למדוד אותו בסרגל של "מי מרשים אותי", הוא נעשה הרבה פחות מתסכל.
אם זה לא משנה, למה ללכת לקלפי?
כי זה כן משנה, והרבה יותר ממה שנדמה. קחו את הבחירות האחרונות, נובמבר 2022.
אחוז ההצבעה היה כ-70 אחוז, לא נמוך. אבל התוצאה – 64 מנדטים לגוש נתניהו מול 56 – לא שיקפה את מה שקרה בקלפיות. לפי ניתוח של מדור "המשרוקית" באתר גלובס, הפער במספר הקולות היה זעיר: כ-2.36 מיליון קולות לגוש נתניהו מול כ-2.33 מיליון לגוש השני. כמעט תיקו בעם, ניצחון מוחץ במנדטים.
מהיכן הגיע הפער? מקולות שהלכו לאיבוד ומאנשים שלא הגיעו לקלפי. למרצ חסרו רק 4,124 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. פחות אנשים מאלה שממלאים יציע אחד באצטדיון. אבל כל מי שהצביעו למרצ – יותר מ-150 אלף אנשים, קרוב לארבעה מנדטים – איבדו את קולם, כי המפלגה לא נכנסה לכנסת.
ובמקביל, היעדרות. בחברה הערבית הצביעו 53 אחוז בלבד – כמחצית מבעלי זכות הבחירה נשארו בבית. לא בגלל שהשתכנעו בצד השני. הם פשוט לא באו, וזה מה שחתם את כישלון מתנגדי נתניהו.
זאת השורה שכדאי לזכור: את 2022 לא הכריע מי ששכנע יותר אנשים. הכריעו אותה אנשים כמו מוטי, שבזבזו קול על מחאה, או נשארו על הספה. המרווח היה זעיר, אבל מה שהוא הכריע לא היה קטן בכלל.
ומה אם אני בכלל חושב לעזוב?
נניח שאתה כבר לא בטוח שזה המקום שלך. נניח שחצי מהראש שלך כבר בודק שכר דירה בליסבון. בסדר, אני לא בא להטיף לך על ציונות.
אבל גם אם תעזוב מחר, יש לך כאן אנשים. אימא, אח, החברים מהמילואים, הילדים של מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלך. הם יישארו.
הקול שלך בבחירות באוקטובר הקרוב ישמיע מילה אחת קטנה על סוג המדינה שהם יחיו בה. על מי ישלוט במשטרה שתעצור אותם בהפגנה, על איזה חינוך הילדים שלהם יקבלו. להישאר בבית זה לוותר על המילה הזאת מראש, עוד לפני שארזת את המזוודה.
למה דווקא עכשיו?
כי הפעם, לא בטוח שמדובר בעוד סבב רגיל.
פרופ' אייל בנבנישתי, מומחה למשפט באוניברסיטאות קיימברידג' ותל אביב, מסביר כי בחירות חופשיות נשענות על כמה הנחות יסוד, שעד לא מזמן היו מובנות מאליהן: שבית הנבחרים באמת מחליט, שכולנו שייכים לאותו ציבור, ששוק התקשורת פתוח. ההנחות האלה נשחקות עכשיו, אחת-אחת.
זה לא ויכוח אקדמי. מחקר בינלאומי גדול מ-2025, שניתח נתונים מ-143 מדינות, מצא שהשחיקה באמון במוסדות דמוקרטיים מגדילה את התמיכה בפוליטיקאים פופוליסטים. לפי המחקר, אפילו אנשים שמאמינים בדמוקרטיה עלולים בסוף לתמוך במי שפועל נגדה. במילים אחרות, האכזבה של מוטי היא לא רק בעיה אישית של מוטי: היא דלק להתדרדרות.
נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה מראים ש-71% מאנשי המרכז ו-94% מאנשי השמאל בישראל חושבים שהדמוקרטיה בסכנה חמורה, אבל האמון שלהם במפלגות נמצא בתחתית. זהו הצירוף המסוכן: אנשים שרואים את הסכנה, ובו-בזמן מאסו בכלי היחיד שיכול לעצור אותה.
בחזרה למוטי
בספק אם שכנעתי את מוטי באותה שיחה. הוא צודק באומרו שאף אחד מהפוליטיקאים לא מושלם, וגם אני בעצמי לא מתלהב מהם.
אבל אולי עד אוקטובר הוא יקלוט שבמדינה הזאת לא צריך לאהוב מפלגה כדי שהקול שלך יעבוד. ושארבעת אלפים קולות זה לא הרבה. ושאם הוא נשאר על הספה, מישהו אחר – מאוד מאורגן ומאוד נחוש – ישמח להחליט במקומו.
עסק ועוסק בייזום וניהול חברות טכנולוגיה רפואית ובניהול פיתוח ושיווק ברפאל. M.Sc מהטכניון, MBA מאוניברסיטת סטנפורד. חובב רכיבה באופני הרים ופיסול.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו