בשנה האחרונה חוותה ישראל שוב ושוב את אותו דפוס: הסדר כפוי מבחוץ. הפסקת האש בעזה – כפויה. הפסקת האש מול איראן – כפויה. ההסכם התגבש בלבנון – כפוי.

שוב ושוב, ישראל מצאה את עצמה מקבלת תנאים שלא שמרו על מירב האינטרסים החיוניים, במועד שלא בחרה, תחת לחץ שלא שלטה בו.

הבא בתור ברצף הזה הוא הסדר כפוי בתחום הפלסטיני. זה יהיה ההסדר הכבד, המסוכן והכואב מכולם. כי בניגוד לעזה, לאיראן ולבנון – ללא מענה בתחום הפלסטיני כל יתר ההסכמים כתובים על חול.

חמאס יחזור להתחזק, ההרתעה מול חזבאללה תישחק – וחשוב מכך: ללא נורמליזציה עם ערב הסעודית וברית גלוי עם מדינות ערביות מתונות, ישראל תמשיך להתמודד עם איראן לבדה, ללא העורף האזורי שיכול להרתיע אותה, וללא הלגיטימציה הבינלאומית, שרק ברית גלויה עם הגוש הערבי המתון יכולה לספק.

הממשלה הבאה צפויה להניח שיש לה זמן. שהנושאים הדחופים יבואו לפני הנושאים החשובים חשוב. בדיוק ההפך הוא הנכון: רק ממשלה שתצא ביוזמה בתחום הפלסטיני כבר בתחילת דרכה תוכל לעצב את ההסדר הבא, במקום לקבל אותו בכפייה.

אוהלים מאולתרים במחנה עקורים בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה, 27 בדצמבר 2025. (צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)

פרדיגמת שתי המדינות מתה ב-7 באוקטובר, אך הבעיה חייה

הטבח ב-7 באוקטובר ניפץ את ההנחה שמדינה פלסטינית לא תהווה איום ביטחוני. ארגון שמסוגל לתכנן טבח של 1,200 בני אדם ולשמור על תפקוד תחת שנתיים של לחימה מוכיח שמדינה פלסטינית עלולה להפוך לבסיס תקיפה.

הבעיה היא שלמדינה הפלסטינית אין חלופה שיכולה לעבוד במציאות. שלום אזורי אמיתי אינו אפשרי ללא מענה לבעיה הפלסטינית; ערב הסעודית מתנה הסדר כזה בנושא הפלסטיני. ממשלה ישראלית שלא תציע שום מסגרת – לא תמנע הסדר, היא רק תוותר על העיצוב שלו.

הבעיה הפלסטינית – החסם לקואליציה האזורית

הטענה הנפוצה: "יש לנו איראן, חמאס, חזבאללה – הבעיה הפלסטינית תחכה" איננה נכונה. היא מבוססת על הבנה הפוכה של הסיבתיות: הבעיה הפלסטינית היא-היא החסם לבניית קואליציה אזורית שתוכל להביס את איראן.

ראשית, ללא מסגרת פלסטינית – סעודיה לא תחתום על הסכם שלום גלוי. וללא ברית ערבית מתונה מוצהרת מעל השולחן, שיתוף הפעולה הביטחוני מול איראן נשאר שביר, חשאי, ותלוי ברצון טוב של מנהיגים, כי אינו מעוגן בהסכם.

שנית, עזה חרבה וללא שלטון יציב מייצרת את הדור הבא של הלוחמים. דחיית הטיפול בבעיה הפלסטינית אינה דחייה – היא הכנה לסיבוב הבא.

שלישית, ההסדר הכפוי כבר בדרך – לא כתיאוריה. תוכנית טראמפ, ועידות אירופיות, לחץ בינלאומי הולך וגובר: ישראל שאינה מציעה מסגרת משלה לא נמנעת מהסדר – היא רק מוותרת על העיצוב שלו.

הבעיה הפלסטינית אינה עוד נטל על רשימת הבעיות. היא החסם לברית הערבית הגלויה שישראל זקוקה לה. ללא פתרון לה – שיתוף הפעולה הביטחוני עם הגוש המתון יישאר תמיד מתחת לשולחן, ולעולם לא יהפוך לעורף האזורי שיכול להרתיע את איראן.

האם יש חלופות ליוזמה ישראלית בתחום הפלסטיני? נבחן אותן אחת-אחת.

חיילי צה"ל בפשיטה על העיר העתיקה בשכם. 1 בינואר 2026 (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

הסדר בכפייה חיצונית: כבר נוסה, כבר נכשל

הנחת היסוד של הסדר בכפייה חיצונית – שהרשות הפלסטינית תוכל לנהל את עזה – כבר קרסה. חמאס חזר לשלוט, "מועצת השלום" של טראמפ תקועה, ולחץ כפוי ללא לגיטימציה פנימית לא יחזיק. ההיסטוריה מלמדת: אוסלו, קמפ דייוויד, תוכנית ברק – כולן נכשלו מאותה סיבה.

מדוע זה לא יעבוד:

• "מועצת השלום" כבר נכשלה בפועל – חמאס חזר לשלוט.
• הרשות הפלסטינית חלשה מדי וחסרת לגיטימציה לנהל את עזה.
• חמאס לא יפרק נשק מרצון – אין מנגנון אכיפה.
• ישראל מאבדת שליטה על לוח הזמנים ותנאי ההסדר.

מלחמת התשה: ניהול ללא מפה

האופציה השנייה היא המשך מלחמת ההתשה הקיימת. הנחת היסוד שלה היא שהמשטר האיראני יקרוס מעצמו. אבל ההנחה הזאת לא אומתה, לאחר שנה של גלי תקיפה. בינתיים: כוח האדם של צה"ל, הכלכלה הישראלית והאזרחים בעורף נשחקים – ללא קו סיום.

טראמפ עשוי לחתום על הסכם גרעין עם איראן ולהשאיר את ישראל לבדה ועם חשבון פתוח.

מדוע זה לא יעבוד:

• אין אסטרטגיית יציאה – ניהול קונפליקט אינו פתרון.
• החברה האזרחית והכלכלה הישראלית נשחקים ללא קו סיום.
• חמאס מתחזק בכל הפסקת אש – הזמן עובד נגד ישראל.
• ארה"ב עשויה להכשיר את איראן בהסכם גרעין ולהשאיר את ישראל לבדה.

חיילים בבית לאהיא בדרום רצועת עזה. 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן/פלאש90)

האופציה המתבקשת: יוזמה ישראלית עצמאית

ההנחה אינה שיוזמה מדינית ישראלית היא קלה – אלא שכל החלופות גרועות עוד יותר ממנה.

ישראל צריכה ליזום תוכנית שתכלול ניהול ערבי-מתון של עזה, ומתווה מול הרשות הפלסטינית, שיכלול תנאי סף ברורים, ומנגנון אחריות הניתן לאכיפה, שיבטיח שאם הצד הפלסטיני ייכשל, ישראל לא תוגדר כמי שעצרה את התהליך, אלא זו שחשפה את המכשול האמיתי.

מסגרת כזו תאפשר לערב הסעודית לחתום על הסכם ולהפוך את שיתוף הפעולה הסמוי לברית גלויה. לא מדובר בהסדר קבע, אלא במסגרת שתמנע הסדר כפוי גרוע.

חוזקות:

• ישראל יוזמת ולא מגיבה לאירועים.
• ברית ערבית גלויה תנטרל את איראן ותמנע ממנה לתקוף.
• נורמליזציה תוסיף לגיטימציה בינלאומית לפעולה עתידית.

אתגרים:

• יוזמה כזאת דורשת מנהיג ישראלי עם גב פוליטי חזק.
• חמאס ישמר את נוכחותו בשטח בפועל גם ללא הכרה רשמית.
• התנגדות פנים-ישראלית קשה.

הממשלה הבאה: סיכויים ואחריות

הממשלה הנוכחית וגם זו שלפניה ("ממשלת השינוי", 2021–2022) לא התקדמו כלל בנושא הפלסטיני, בטענה ש"הדחוף אוכל את החשוב".

בפני הממשלה הבאה יעמוד אתגר גדול עוד יותר. ישראל תיכנס לתקופה שאחרי הבחירות עמוסה בצרכים דחופים: שיקום צבאי, תיקון הנזקים שנגרמו בכהונתה של הממשלה הנוכחית, לחצים כלכליים וביטחוניים מיידיים.

למרות זאת, ודווקא בשל כך, יוזמה בתחום הפלסטיני חייבת להיות על שולחנה של הממשלה הבאה ביום הראשון – לא אחרי שהממשלה תתייצב, לא אחרי שהסוגיות הדחופות ייפתרו.

כי הן לא ייפתרו; ואם נחכה לרגע נוח יותר לעיסוק בנושא הפלסטיני – נמצא את עצמנו עם ההסדר הכפוי שכבר בדרך.

אבל ליוזמה חייבת להיות אדריכלות ספציפית: לא הכרזת עקרונות, אלא מפת דרכים עם תנאי סף מחמירים:  פירוז מלא של עזה, הפסקת מימון טרור בידי הרשות הפלסטינית, מנגנון אכיפה בינלאומי עם שיניים, והכרה, ללא עמימות, בישראל כמדינה יהודית.

אם הצד הפלסטיני יסרב לתנאים אלה – הכישלון ייפול עליו, לא על ישראל. ואם יקבל – ישראל תצא לתהליך שהיא עיצבה, לא קיבלה בכפייה.

הבחירה אינה בין שתי מדינות לסטטוס קוו – היא בין ישראל שמציבה את התנאים לבין ישראל שמקבלת תנאים מאחרים.

שורה תחתונה

שנה של הסדרים כפויים – עזה, איראן, לבנון – לימדה אותנו דבר אחד: ישראל אינה שולטת בלוח הזמנים שלה. ההסדר הבא בתור הוא הסדר כפוי בתחום הפלסטיני, והוא יהיה הכבד מכולם – כי הוא ההסדר שישפיע על כל השאר.

ללא מענה בנושא הפלסטיני – כל ההסכמים של השנה האחרונה כתובים על חול. לא תהיה ברית גלויה עם מדינות ערב, לא תהיה מעטפת אזורית, ולא תהיה לגיטימציה לפעולה עתידית מול איראן. מי שדוחה את הנושא הפלסטיני בשם ה"ריאליזם" – מממן את האסון הבא.

הממשלה הבאה תעמוד בפני בחירה ממשית: לנהל מלחמת התשה ללא מפה, לסמוך על הסדר כפוי שכבר נכשל – או לצאת ביוזמה פלסטינית ריאלית ביום הראשון.

יוזמה עם תנאים מחמירים אינה נגד האינטרס של הימין – היא ההיפך: אם הפלסטינים יסרבו, ישראל תרוויח לגיטימציה שאין לה היום. ואם יסכימו – ישראל תצא לתהליך שהיא עיצבה, לא קיבלה בכפייה.

בכל מקרה: עדיף להיות ישראל שמציבה את התנאים, מאשר ישראל שמקבלת אולטימטום. ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים גדולים לא המתינו לנסיבות – הם יצרו אותן.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.