כמו ישראלים רבים, גם אני חרדה מתוצאות הבחירות, אבל לא רק מחשש שהקואליציה תישאר במקומה ותמשיך במעלליה. גם לא רק מתוך דאגה שאלו המצטיירים כתחליף יעשו מעשה בני גנץ ויתנדבו לשאת את האלונקה הביבית על כתפי בוחריהם, או מעשה גדעון סער, שאכל את מילותיו ביחד עם כובעו בתמורה לאתנן מיניסטריאלי.

הדאגה שלי נובעת ממצב הפוך – מה אעשה אם תקום ממשלה מתפקדת? כיצד אעסיק את עצמי בשעות הפנאי?

לא פשוט לגמלאית למלא את יומה. משפחה וחברים, הצגה או סרט, אני קצת מטיילת ומתנדבת ומדי פעם לומדת משהו, למען העניין והמוח. אבל בן אדם רוצה להרגיש מועיל, והנה, פרצה ההפיכה המשטרית ונקראנו לדגל.

הדאגה שלי נובעת ממצב הפוך – מה אעשה אם תקום ממשלה מתפקדת? כיצד אעסיק את עצמי בשעות הפנאי? לא פשוט לגמלאית למלא את יומה.  בן אדם רוצה להרגיש מועיל, והנה, פרצה ההפיכה המשטרית ונקראנו לדגל

מאז שהוכרזה ההפיכה המשטרית (למעט בשגרת המלחמות), אני משתדלת להתייצב במוצאי שבתות, ולפי העניין גם באמצע השבוע – זו הפעם הרביעית שאותם עצים מפיצים ניחוחות אביב בדרכי לבית הנשיא ולכיכר צרפת, סמוך לבית ראש הממשלה.

אבל אם הפגנות ועצרות הן עניין עם התחלה וסוף, כתיבת טורי דעה דורשת הרבה יותר, והזמן הריק הוא שמדאיג אותי. מאמר מחייב כתיבה והגהות, לפעמים תחקיר או התייעצות, ובל נשכח נדנוד לעורכת. לעתים אני מפרסמת יותר מהגיג בשבוע, והרי היקף שליש עד חצי משרה – זמן שעתיד להתפנות.

זה התחיל במקרה. כמה שבועות אחרי פרוץ ההפיכה, נתקלתי במכר שעיסוקו קשור ליוזמה של שר, שחיפש מה לקלקל. התחננתי שהמכר יכתוב, אפילו התנדבתי לנסח ושהוא רק ייתן את שמו. לא הצלחתי לשכנע. חזרתי הביתה והבנתי שאי אפשר לצפות מאחרים ולא לעשות דבר. זה חשוב? אני מסוגלת? אכתוב בעצמי. התיישבתי. כתבתי. שלחתי. פורסם. זהו.

כעבור זמן קצר עלה חוק שיאפשר לנבחרי ציבור ולמשפחותיהם לקבל תרומות. שכנה אמרה שזה חוק מצוין – היא אוהבת לתת מתנות ומעכשיו יהיה אסור. מרוב דיבורים בעד ונגד, היא הבינה שצפוי איסור על מתנות פרטיות, ולא קלטה שהחוק נועד לרפד כיסי בכירים, שלא לומר לשחד אותם.

תיארתי באוזניה עגילים שאשמח לקבל, וזכרתי שבזמני במשרד החוץ, הותר לקבל מתנה ששוויה עד חמישים דולר, סכום שלא אמור להטות שיקול דעת מקצועי. בדקתי עם חברים שעבדו במשרדי חוץ של מדינות מתוקנות. בכולם הכללים דומים. כתבתי. שלחתי. פורסם. זהו.

אז זהו, שלא זהו. בכל פעם שהייתי בטוחה שאין לי יותר רעיונות ולא יהיו יותר מאמרים, הקואליציה סיפקה עוד ועוד נושאים, יותר ויותר הזויים. מה היה לנו? מה לא? שחיתות, הפקרות והפקרה, מינויים מופרכים, הרס מערכות, ניכור התפוצות, גזענות, סיפוח שיביא אפרטהייד ועיצומים, ועוד היד נטויה.

אז זהו, שלא זהו. בכל פעם שהייתי בטוחה שאין לי יותר רעיונות למאמרים, הקואליציה סיפקה עוד ועוד נושאים, יותר ויותר הזויים. מה היה לנו? מה לא? שחיתות, הפקרות והפקרה, מינויים מופרכים, הרס מערכות ועוד ועוד

האם הכתיבה משנה? לא בטוח. ספק אם היא משכנעת, אבל ייתכן שהיא מאירה דברים מזווית פחות מוכרת וכך תורמת לשיח. ואולי זו מחשבה יומרנית, אבל לי הכתיבה נותנת הרגשה שאולי הועלתי קצת, שמתי אצבע בסכר.

עכשיו תארו לכם שלממשלה חדשה יהיו מטרות שחורגות משרידותה, או שהיא תגבש תוכניות שלא מתעלמות מהאזרחים אלא להפך, דווקא מתחשבות בהם. דמיינו שרים שיחפשו פתרונות ולא רק כותרות. נניח לרגע ששר התחבורה ידאג למצב הכבישים ולא יבלה את עתותיו בנסיעות בעולם, ושתהיה שרת אוצר שלא בזה לכלכלנים ולנתונים. על מה אכתוב? מה אעשה בזמן שיתפנה?

אבל רבים מרגיעים אותי ומבטיחים שאין מה לדאוג. אמנם הסקרים מבטיחים שינוי, אבל מולם ניצבים תסריטים מפורטים שמבטיחים שהוא לא יקרה. נמשיך בדרך הנוכחית, זו שעיקר מעלתה שהיא מספקת תעסוקה לאנשים כמוני. זאת בעוד הכול מתפרק, וישראל מתקדמת במרץ ובנחישות לעבר הבלתי נמנע.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.