המחנה הליברלי בישראל משוכנע כי ההפיכה המשטרית או "הרפורמה המשפטית", הכול כמובן בעיני המתבונן, נולדה בערב חורפי אחד בינואר 2023, כשיריב לוין נעמד מול המצלמות.

אך האמת העגומה היא שמעבדת הניסויים של סירוס מערכת המשפט הישראלית פעלה באין מפריע כבר באפריל 2017. קראו לזה אז "תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה", הידוע בכינויו "חוק קמיניץ".

באותם ימים, כשהכנסת שללה מבית המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית – הרחובות לא בערו ואיש לא צעק "דמוקרטיה". למה? כי הניסוי בוצע על ערבים ודרוזים. וכשזה נוגע לתכנון במרחב הערבי, מתברר כי גם לליברלים, אין ממש בעיה עם עקיפת שלטון החוק בשם הליברליזם.

האמת העגומה היא שמעבדת הניסויים של סירוס מערכת המשפט הישראלית פעלה באין מפריע כבר באפריל 2017. קראו לזה אז "תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה", הידוע בכינויו "חוק קמיניץ"

כדי להבין את גודל האבסורד, צריך להתבונן במהותו של חוק "קמיניץ". צוות המשפטנים שניסח אותו, זיהה בעיה חמורה במנגנון האכיפה: בתי המשפט. השופטים, רחמנא ליצלן, נטו לעיתים לדון בנסיבות האנושיות, להתחשב במציאות התכנונית ולעכב צווי הריסה. הפתרון של מחוקקי "קמיניץ", בהובלת שרת המשפטים דאז, איילת שקד – היה מבריק באכזריותו: נטרול שיטתי של הרשות השופטת.

החוק העביר את כובד המשקל לפקידות המנהלית. הוא אפשר לפקחים להוציא צווים מנהליים ולהטיל קנסות אסטרונומיים, לעיתים בסך 300,000 שקלים ויותר, בהינף קולמוס וללא הליך פלילי שקוף. במקביל, הוא צמצם כמעט לאפס את עילת ההתערבות של בתי המשפט בצווי הריסה והקנסות מנהליים.

השופט, זה שאמור להיות שומר הסף של זכויות האזרח מול דורסנות המדינה, קוצץ לממדים של פקיד תכנון זוטר, מעין חותמת גומי של פקחי הוועדות. פסקת ההתגברות מעולם לא חוקקה רשמית, אבל בפועל, היא יושמה שם במלוא הדרה על אזרחי ישראל הערבים.

הסיפור שמכרה המדינה לציבור כדי להצדיק את החקיקה הדרקונית הזו נשען על מסגור קלישאה גזענית ונוחה לעיכול: "הערבים בונים איפה שבא להם". אלא שלמרבה ההפתעה המדעית, לערבים ולדרוזים בישראל אין שום מוטציה גנטית הדוחפת אותם להיות עברייני בנייה. נטייתם "להפר חוק", אינה תולדה של פגם אבולוציוני או גנטי, אלא של מדיניות חנק ממסדית.

השופט, שאמור להיות שומר הסף של זכויות אזרח מול דורסנות המדינה, קוצץ לממדי פקיד תכנון זוטר, חותמת גומי של פקחי הוועדות. פסקת ההתגברות לא חוקקה רשמית, אך יושמה שם במלוא הדרה על האזרחים הערבים

כבר בשנת 2000, ועדת "אור" הקדישה פרק שלם לטרגדיה התכנונית של החברה הערבית. הוועדה הממלכתית קבעה שחור על גבי לבן, כי היעדרן של תוכניות מתאר מאושרות במשך עשרות שנים, מול אוכלוסייה שגדלה וזקוקה לקורת גג, הוא שמייצר את הבנייה הבלתי חוקית.

המדינה סירבה לתכנן, סירבה להרחיב שטחי שיפוט, ולא הקימה ולו יישוב ערבי חדש אחד מאז קום המדינה.

לא שיש לנו פנטזיה לחיות במרחבים מופרדים, אבל במדינה שמקדשת סגרגציה דמוגרפית כמעט כדת רשמית, אפשר היה לצפות שלפחות תשחק את משחק ה"נפרד אבל שווה". ובכן, אפילו זה לא קרה. המדינה סירבה לתכנן, סירבה להרחיב שטחי שיפוט קיימים, ולא הקימה ולו יישוב ערבי חדש אחד מאז 1948, כי מסתבר שדוקטרינת ה"נפרד ולא שווה" עובדת מצוין, גם בתקציב זעום של חנק וצפיפות.

ואם תמימי דרך תוהים מדוע האזרח הערבי לא פשוט אורז את מטלטליו, נמלט ממלכודת "קמיניץ" ועובר ליישוב יהודי מתוכנן ומוסדר – מומלץ להם לחזור לפרשת "קעדאן". כל "חטאה" של משפחת קעדאן היה שאיפה בורגנית שערורייתית: לגדל את ילדיה ביישוב קציר, בסביבה שכוללת פריווילגיות אקזוטיות כמו מדרכה סלולה, תשתית ביוב ואופק חינוכי ראוי. על החוצפה הזו, משפחת קעדאן נאלצה לצאת למסע צלב משפטי מתיש, עד לפתחו של בית המשפט העליון.

אלא שלא כל משפחה ערבית מתעוררת בבוקר עם תשוקה עזה להפוך לתקדים חוקתי ולנהל מלחמת התשה של שנים מול הממסד, רק כדי שתוכל לקנות בית. וכאן ננעלת המלכודת הסטטוטורית באלגנטיות מצמררת: הישאר ביישובך נטול תוכניות המתאר ותהפוך לעבריין בנייה מועד להכחדה כלכלית; תנסה לצאת החוצה ליישוב במרחב הכפרי ותישלח למסלול ייסורים של ועדות קבלה חסומות. דלת אחת חסומה על ידי קנסות מנהליים של מאות אלפי שקלים וצווי הריסה מנהליים, והשנייה דורשת ממך להפוך לפעיל זכויות אדם, רק כדי לקבל מפתח. כך או כך, מערכת התכנון תדאג להזכיר לך את מקומך.

עשרות שנות היעדר תוכניות מתאר מאושרות מול אוכלוסייה שגדלה וזקוקה לקורת גג – מייצר את הבנייה הלא חוקית. המדינה סירבה לתכנן ולהרחיב שטחי שיפוט, ולא הקימה ולו יישוב ערבי חדש אחד מאז קום המדינה

התוצאה? עשרות אלפי אזרחים שומרי חוק, שכל רצונם הוא להקים בית ומשפחה על אדמתם הפרטית, הפכו לעבריינים בעל כורחם. המערכת דחקה אותם לפינה, ואז חוקקה חוק המאפשר לקנוס ולהרוס אותם על כך שהם עומדים בפינה.

הגאונות הסאטירית של חוק "קמיניץ" טמונה בטכנולוגיה הפוסט-פוליטית שלו: הוא ממסגר את הבעיה סביב ה"אבן", ולא סביב ה"אדם". פקח מתייצב מול קיר בלוקים, מבחין שאין לו היתר, ומוציא צו מנהלי למבנה. ההליך כביכול סטרילי, נקי וטכני. אך מאחורי הריסתו של כל מבנה מלט כזה, נהרסת משפחה שלמה. משפחה שמושלכת למעגל של חובות עתק, הריסה ופגיעה כלכלית ורגשית בלתי הפיכה, רק משום שמנגנון התכנון הישראלי סירב להכיר בה כ"ציבור" הראוי לשירות.

וכך, המדינה קירבנה את עצמה. היא זעקה על "פגיעה בשלטון החוק", בעוד היא עצמה מייצרת את התנאים המחייבים את הפרתו. חוק "קמיניץ", עשה למרחב הערבי את מה שהרפורמה המשפטית ביקשה לעשות לישראל כולה: להעניק לרשות המבצעת כוח בלתי מוגבל, חסין מביקורת שיפוטית, תחת מעטה של "משילות".

אבל הגאונות האמיתית, זו שראויה אולי לפרס ישראל בחדשנות בירוקרטית, מתגלה בשלב הקופה הרושמת. המערכת הרי יודעת היטב שקנס מנהלי בגובה 300 אלף שקלים, התופח במהירות אקספוננציאלית הודות לריביות ופיגורים רצחניים ששום שוק אפור לא היה מתבייש בהם – הוא גזר דין מוות כלכלי.

כאן נסגר המעגל הציני של הנישול המרחבי: כדי להינצל מחורבן פיננסי מוחלט, מעיקולים וממאסר, נאלצים אזרחים ערבים ודרוזים למכור את שארית אדמותיהם ההיסטוריות, רק כדי לשלם למדינה. שימו לב לאלגנטיות הסטטוטורית: למה למדינה להסתבך עם פקודות הפקעה רועשות, מאבקים משפטיים ופיצויים? מנגנון "קמיניץ", מציע שיטה חלקה הרבה יותר.

גאונות חוק "קמיניץ" טמונה בטכנולוגיה הפוסט-פוליטית שלו: מסגור הבעיה סביב ה"אבן" ולא ה"אדם". פקח מתייצב מול קיר בלוקים ללא היתר, ומוציא צו מנהלי למבנה. ההליך כביכול סטרילי, אך הורס משפחה שלמה

המדינה פשוט מונעת אישורן של תוכניות מתאר, דוחקת את האזרח להיות "עבריין תכנון בעל כורחו", קונסת אותו עד זוב דם, וממתינה שימסור את הקרקע "מרצונו החופשי", כדי לכסות את החוב שניפחה. זו כבר לא אלימות מיושנת של בולדוזרים שמצטלמת רע; זוהי הפקעה המולבנת דרך מנגנוני גבייה, המילה האחרונה של אומת הסטארט-אפ בתחום הקולוניאליזם הניאו-ליברלי.

אז בפעם הבאה שאתם יוצאים להפגין בעד עצמאות בתי המשפט, כדאי לזכור: הדמוקרטיה הישראלית לא נסדקה בבית המשפט העליון בירושלים, אלא בוועדות התכנון המקומיות, כשנוח היה לכולנו להעלים עין מהריסת בתיהם של עבריינים בעל כורחם.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.