לכבוד חודש הגאווה, נזכרתי כי בתקופת המנדט אסר החוק על יחסי מין בין גברים. כתוצאה מכך, ההומוסקסואל נכח בשיח הציבורי – הוא סומן כמושא לאיסור, כסכנה, או כבעיה שצריך לדבר עליה.

אך מה על הלסבית? הלסבית, לעומתו, הייתה נעלמה. בעיתונות העברית של אותן שנים היא כמעט לא הייתה קיימת, ומה שאינו קיים – הרי אינו אסור. כדי למצוא אותה צריך לבלוש: לעבור על מאות כתבות וידיעות ומודעות, ולקרוא דווקא את מה שנותר בין השורות.

*  *  *

החיפוש אחר הלסבית ההיסטורית שחיה פה היה מלאכת בילוש מורכבת. מעקב במאגרי העיתונות ההיסטורית הניב מעט מאוד מידע גלוי. הרוב הסתתר ברמזים: חצי משפט בסוף ביקורת על סרטים, כותרת כמומה מעל ידיעה תמימה, או מילה בודדת שהעורך בחר להבליט.

בתקופת המנדט ההומוסקסואל נכח בשיח הציבורי – כמושא לאיסור או כסכנה. אך מה על הלסבית? הלסבית, לעומתו, הייתה נעלמה. בעיתונות העברית של אותן שנים היא כמעט לא הייתה קיימת

במהלך החקר – לקרוא את ה"אין" הפך לחשוב לא פחות מהטקסטים עצמם, הרי גם שתיקה אומרת משהו. ככל שהעמקתי, הבנתי שהשאלה האמיתית אינה רק איפה הן התחבאו, אלא מה היה צריך לקרות בחברה העברית והישראלית כדי שאפשר יהיה בכלל לראות אותן.

על פני כשישים שנות עיתונות עברית מראשית המנדט עד שנות השמונים, מצטייר מסע שלם: מהיעדר מוחלט, דרך רמזים שדורשים פיענוח, ועד לפתיחת דלתותיו של מה שניתן לכנות "הארון התקשורתי" – המנגנון העיתונאי שהשתיק, הסתיר, וכשכבר בחר להציג – כלא אותן בתוך סטראוטיפים. זהו לא קו ישר, אלא תנועה מהוססת קדימה ואחורה, שמספרת על החברה הכותבת לא פחות משהיא מספרת על הנשים שעליהן נכתב.

האישה שלבשה מכנסיים

בתקופת המנדט היו רק רמזים בודדים, וגם הם עקפו את הנושא בזהירות. הדמות שעולה מהעיתונות היא "האישה הגברית" – הגדרה שעסקה באופי, לא בנטייה מינית. העיתונאית ברכה חבס תיארה ב"דבר" (1929), בהבנה מפתיעה, את הנערה שבוחרת ב"מרד ומרי":

"להשתוות לגבר – ויהיה מה! זוהי דוגמת האשה־הגבר אשר עוד בימי ילדותה מרבה היא להתערב בין הילדים ולשחק במשחקיהם… עומדת ברשות עצמה, בעלת מקצוע, מתלבשת בגוון גברי… האשה האינטלקטואלית, האבנטוריסמית, העסקנית".

רק כשחבס מגיעה לקצה הקיצוני היא מזכירה את הנטייה – וגם אז כמצב מצער:

"הצורות הקיצוניות הן פחד מפני הגבר, הומוסקסואליות וכו'".

על פני כ-60 שנות עיתונות עברית מראשית המנדט עד שנות ה-80, מצטייר מסע שלם: מהיעדר מוחלט, דרך רמזים שדורשים פיענוח, ועד לפתיחת דלתות "הארון התקשורתי" שכלא אותן בתוך סטראוטיפים

שני טיפוסי נשים בלטו אז בארץ דווקא במאפיינים שבאירופה סימנו לסביות: החלוצה שסללה כבישים ועבדה בחקלאות, והעסקנית שהקדישה את חייה לציבור. הן לבשו מכנסיים, עישנו והתנהגו באופן חופשי – אך בארץ הן זכו לפרשנות אחרת לגמרי. העסקניות שחיו לצד נשים קיבלו הספדים מפוארים שעסקו בפועלן הציבורי, תוך העלמה מוחלטת של מעמדן האישי. העשייה הלאומית הגנה עליהן, ובו זמנית גם הסתירה אותן.

כתבה ב"עתון מיוחד" (1934) מביעה הערכה גלויה ל"נשים חפשיות":

"נשים השואפות לעמוד ברשות עצמן – העובדות, המשתכרות, הממלאות תפקידים חשובים. אנחנו רוחשים כבוד מוחלט להן ולמאמציהן".

בשנים אלו, הלסביות נרמזה דרך התנהגות, מראה, לבוש, או אורח חיים – ולא כזהות. השאלה אם אישה היא לסבית עדיין אינה נשאלת; נשאלת רק השאלה איך היא מתנהגת.

הרמז הראשון, לעומת זאת, הגיע בכלל ממסך הקולנוע. בתחילת שנות השלושים הוקרן בארץ הסרט הגרמני המדובר "נערות במדים" – עיבוד למחזה של כריסטה וינסלואו, שעסק במערכת יחסים בין מורה לתלמידתה בפנימייה נוקשה. חלק מהמבקרים בארץ רמזו על מה שבאמת מתרחש שם, וכינו את העלילה "הקטסטרופות הסקסואליות שבחיי הנוער". זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שדמות הלסבית הגיעה אל הקהל העברי – לא מהמציאות המקומית, אלא מעבר לים, ולא במפורש, אלא ברמזים עבים.

שני טיפוסי נשים בלטו אז בארץ – דווקא במאפיינים שבאירופה סימנו לסביות: החלוצה שסללה כבישים ועבדה בחקלאות, והעסקנית שהקדישה את חייה לציבור. הן לבשו מכנסיים, עישנו והתנהגו באופן חופשי

המעבר מהתנהגות לזהות, מהשאלה "מה היא עושה" ל"מי היא" – מתחיל להסתמן בסוף שנות השלושים. המילה "לסבית" מופיעה בעברית לראשונה בסקירה ב"הבקר" על הסיפור "וידוי" מאת יוסף אריכא, כנראה הסיפור העברי הראשון שמתאר זוגיות לסבית מובהקת.

באופן מעניין, דווקא שם הלסבית אינה "גברית" כלל:

"לא היו בה הסימנים החיצוניים שהמדע רגיל למנות באשה הלסבית, היא לא התנהגה כגבר ביחס לאחרות, לא קיצצה שערותיה… נשית למדי הייתה בחתוך קווי גופה ושרטוטי פניה… אשה נאה ומקסימה, שופעת חן נשי".

הסיפור חשף תיאוריה רפואית שהגיעה ממרכז אירופה, המבחינה בין "לסבית טבעית" (הבוגרת המפתה) ל"לסבית אקראית" (הנערה התמימה שנלכדת). כאן כבר מבצבצת הגדרת זהות, ולא רק התנהגות חולפת.

בשנות הארבעים, יורד מסך השתיקה. "הארון התקשורתי" ננעל, מלחמת העולם, השואה והמאבק על הקמת המדינה הפכו את העיסוק בלסביות למותרות לא רלוונטיות.

מחלה, חטא ופשע

בעשורים הראשונים של המדינה, הלסבית חוזרת לדפי העיתונות, אבל הפעם הנימה הניטרלית נעלמת. היא מיוצגת דרך שלושה סטריאוטיפים קשוחים: מחלה, חטא ופשע. המקור לכך היה בעיקר תרבותי – ספרות, קולנוע, תיאטרון זר. כתבה ב"על המשמר" (1951) מתארת את "הלסבית הארוטית" ככוח אפל:

"הוא כוח פטאלי, מחוץ לגבולות השיפוט הראציונאלי. וזה הנמשך אליה – שונא אותה אך אינו יכול להשתחרר מכבליה".

בעשורים הראשונים של המדינה הלסבית חוזרת לעיתונות, אך הפעם הנימה הניטרלית נעלמת. היא מיוצגת דרך שלושה סטריאוטיפים קשוחים: מחלה, חטא ופשע. המקור לכך בעיקר תרבותי – ספרות, קולנוע, תיאטרון זר

הקישור לפשע חזר שוב ושוב. כתבת תחקיר רצינית ב"דבר" על כלא הנשים הזכירה לסביות במשפט אחד בלבד מתוך טקסט רחב – וזה בדיוק המשפט שהעורך בחר לכותרת:

"האסירות הן זאבות בודדות… מקרי החברות הנדירים… הם בדרך כלל על רקע של לסביות". 

לפעמים נדחסו כל שלושת הסטריאוטיפים לכותרת אחת. ב-1959 פרסם "העולם הזה" כתבה על אישה שמתה בנסיבות מסתוריות, תחת הכותרת "לסבית, זונה ומטורפת". הכתבה דיווחה כי יהודית התבררה למשטרה כ"מטורפת למחצה, נוסף למעלותיה כלסבית, אלכוהוליסטית ונרקומנית". שום עדות אמינה לא הוכיחה שהייתה לסבית. היא זכתה בתואר ממילא.

לצד הסלידה הגיעה גם המציצנות. כשתורגם ב-1953 הרומן "תהום הבדידות" מאת רדקליף הול, המודעות הדגישו שהוא נכתב בידי "לסבית מוצהרת". המבקרים ראו בו חלון הצצה לעולם אסור. מבקר ב"חרות" כתב בהתפעלות מהולה ברתיעה:

"מענינים הגילויים של מסתרי הנפש 'החוטאת'… כדי למצוא את הסיבה לאי נורמליות".

לעומתו, מבקרת ב"הבקר" כתבה בנימה כמעט אמפתית על "בעית הנשים הלסביות" ש"יתכן ונחבאת היא ומטרידה משפחות אי פה אי שם, וסודן אינו מתגלה ברבים".

יש חוט אחד מקשר ברור בין הדימויים האלה: העיתונות העברית של אותה תקופה נכתבה, נערכה ונקראה כמעט לחלוטין בידי גברים. הלסבית שמופיעה בדפים היא הלסבית כפי שגבר דמיין אותה. ה"ארוטית" נועדה לגרות אותו; ה"טבעית" איימה עליו כי "גזלה" נשים; ואת ה"אקראית" תמיד אפשר היה "להחזיר למוטב". בכל הדימויים האלה, הלסבית קיימת רק ביחס לגבר – כפיתוי, כאיום או כקורבן.

העיתונות העברית אז נכתבה, נערכה ונקראה כמעט לחלוטין בידי גברים. הלסבית שם היא כפי שגבר דמיין אותה. ה"ארוטית" נועדה לגרות אותו; ה"טבעית" איימה עליו כי "גזלה" נשים; ואת ה"אקראית" אפשר היה "להחזיר למוטב"

גל הלסביות מציף את הארץ

שנת 1960 הייתה קו פרשת המים. הסופרת רינה בן־מנחם, "לסבית מוצהרת", פרסמה את הספר "הדווקאים" תחת ראשי התיבות ש.ר.ב. הנובלה, שנקנתה בחשאי בקיוסקים, זכתה לתהודה אדירה בעקבות כתבת ענק ב"העולם הזה", תחת הכותרת "הבעיה הלסבית בישראל". המילה "בעיה" אומרת הכול, אך הכתבה עשתה דבר חדש: לראשונה, הלסבית הוצגה כזהות ישראלית מקומית, ולא כתופעה מיובאת מעבר לים.

גיליון 1174 של השבועון נחשב עד היום לרגע יציאתה של הלסבית מ"הארון התקשורתי". לראשונה נכתב בריש גלי:

"רוב הלסביות בארץ עדיין שומרות את עובדת היותן כאלה בסוד. יש בהן הרבה נשואות ואפילו אמהות לילדים".

בזמן ש"העולם הזה" הציג סקרנות ליברלית ומציצנית, "חרות" השמרני הגיב בבהלה וכתב על "נגע־צורת חיים זו" שהגיע "לממדים מעוררי חרדה". שני הקולות מסמנים כניסת הנושא לשיח הפתוח.

עם היציאה מהארון השתנתה גם השפה. הביטוי "אהבת נשים", שבמקור תיאר אהבה של אשה לגבר, הפך לכינוי מקובל ורך לזוגיות נשית – כזה שמדגיש רגש וזהות ולא רק אקט מיני.

בזמן ש"העולם הזה" הציג סקרנות ליברלית ומציצנית, "חרות" השמרני הגיב בבהלה וכתב על "נגע־צורת חיים זו" שהגיע "לממדים מעוררי חרדה". שני הקולות מסמנים כניסת הנושא לשיח הפתוח

הקולנוע, שבשנות השלושים נאלץ להסוות נושאים כאלה, החל לדבר עליהם "בגילוי לב". השינוי היה כה מהיר, עד שמבקר ב"על המשמר" העיר בעוקצנות שהמונח "לסבית" הפך לפיתיון מסחרי:

"סרטים על אהבה לסבית – אהבת נשים… וכך זוכים שלושה סרטים… בפרסום האומר, כי הם עוסקים 'בבעיות לסביות' בלי שתהיה הצדקה לדבר".

פמיניסטית, אבל עד הסוף

בשנות השבעים והשמונים, בעקבות הגל הפמיניסטי השני ואירועי סטונוול בארה"ב, הנראות הלכה וגדלה – אך איתה הגיעו גם סטריאוטיפים חדשים. הנוכחות הבולטת של לסביות בתנועה הפמיניסטית הובילה את הציבור לתפוס אותן כגרסה הקיצונית ביותר של הפמיניזם.

חידה שהתפרסמה ב"מעריב" לכדה היטב את רוח התקופה: "מהי ההגדרה לפמיניסטית? אבל עד הסוף", והתשובה: "לסבית". לצד כתבות פרופיל נועזות עדיין הופיעו כותרות מקוממות כמו "לסבית אינה כשירה להיות אמא". השיח אמנם הפך גלוי, אך נותר אמביוולנטי ומורכב.

אז איפה היו הלסביות ההן? הן חיו כאן לאורך כל הדרך. חלקן חבשו כובע טמבל וגרבו גרביים בתוך סנדלים, חלקן היו עם קוקו וסרפן, אחרות אחזו בטורייה ובשברייה. דמותן כמעט לא השתקפה בעיתונות העברית בראשיתה, ובעיתונות הישראלית רוב ייצוגיהן היו פנטזיות שנלקחו מהשפעות זרות.

אז איפה היו הלסביות ההן? הן חיו כאן לאורך כל הדרך. חלקן חבשו כובע טמבל וגרבו גרביים בתוך סנדלים, חלקן היו עם קוקו וסרפן, אחרות אחזו בטורייה ובשברייה. דמותן כמעט לא השתקפה בעיתונות העברית בראשיתה

רק משנות השישים, כשהחלה יציאתן אל האור התקשורתי, נאלצה החברה הישראלית להתמודד עם קיומן הממשי – התמודדות זו הלכה והעמיקה בעשורים הבאים.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.