במשך רוב שנותיה נשענה הברית בין ישראל לארצות הברית על הבנה לא כתובה: ישראל תלויה בוושינגטון, אך ההחלטות הסופיות מתקבלות בירושלים. כיום יותר ויותר ישראלים מתחילים לפקפק בהנחה הזאת.

הלחצים האמריקאיים במהלך המלחמה בעזה, הניסיונות להגביל את תגובת ישראל לאיראן ואף ההתערבות הפומבית במשפטו של בנימין נתניהו, מחזקים תחושה גוברת שוושינגטון לא רק משפיעה על החלטות ישראל אלא גם מגדירה את גבולות הגזרה שלה. השאלה שמטרידה כיום ישראלים רבים היא האם התלות ההכרחית בארצות הברית החלה לבוא על חשבון חופש הפעולה של ישראל.

עד לא מזמן רוב הישראלים היו דוחים טענה כזו על הסף. התלות בארצות הברית נתפסה כהכרח אסטרטגי, לא כפגיעה בעצמאות. נשיאים אמריקאים יכלו לייעץ, לבקר או ללחוץ, אך ההכרעה הסופית נתפסה תמיד כישראלית. כיום ההנחה הזאת עומדת למבחן.

האם התלות ההכרחית בארה"ב החלה לבוא על חשבון חופש הפעולה של ישראל? עד לא מזמן רוב הישראלים היו דוחים טענה כזו על הסף. התלות בארה"ב נתפסה כהכרח אסטרטגי, לא כפגיעה בעצמאות

הסימנים הראשונים לכך הופיעו במהלך המלחמה בעזה. כאשר הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ דחף להפסקת אש וסייע בהחזרת חטופים, ישראלים רבים בירכו על התוצאה. מעטים בלבד עצרו לשאול מה מלמד האירוע על מאזן הכוחות בין שתי המדינות. העובדה הבולטת הייתה שהתפתחות מדינית וביטחונית מרכזית הונעה לא בירושלים אלא בבית הלבן.

אותו דפוס חזר גם מול איראן. לאחר מתקפת הטילים האחרונה אמר טראמפ בפומבי כי נתניהו יפעל בהתאם לרצונו, ואף לחץ על ישראל להימנע מתגובה צבאית. ישראל שקלה תקיפה רחבה אך נסוגה ממנה בעקבות התערבות אמריקאית.

חתימת הסכם המסגרת החדש בין ארצות הברית לאיראן ממחישה את המציאות הזאת ביתר שאת. במשך שנים הציגה ישראל את תוכנית הגרעין האיראנית כאיום האסטרטגי החמור ביותר על ביטחונה וניסתה להשפיע על המדיניות האמריקאית בנושא. אך בסופו של דבר ההחלטה להגיע להסכם עם טהרן התקבלה בוושינגטון. בין אם ההסכם יצליח ובין אם ייכשל, עצם העובדה שאחת הסוגיות החשובות ביותר לביטחון ישראל מוכרעת בראש ובראשונה בידי הממשל האמריקאי ממחישה את גבולות השפעתה של ירושלים.

הדפוס הזה לא נעצר בתחום הביטחוני. התערבותו הפומבית של טראמפ לטובת נתניהו במשפטו הפלילי שידרה נכונות להתערב גם באחד הנושאים הפנימיים הרגישים ביותר בישראל. נשיא אמריקאי הרשה לעצמו להפעיל לחץ בנוגע למערכת המשפט והפוליטיקה הישראלית, קו שרוב קודמיו נמנעו מלחצות.

בין אם ההסכם יצליח ובין אם ייכשל, עצם העובדה שאחת הסוגיות החשובות ביותר לביטחון ישראל מוכרעת בראש ובראשונה בידי הממשל האמריקאי ממחישה את גבולות השפעתה של ירושלים

תומכי נתניהו יטענו שאין כאן דבר חדש. במהלך מלחמת המפרץ ב־1991 ביקש הנשיא ג'ורג' בוש האב מישראל שלא להגיב על ירי הסקאדים העיראקיים, וישראל אכן נמנעה מתגובה. גם בראשית שנות התשעים דחה יצחק שמיר את דרישות ממשל בוש בסוגיית ערבויות האשראי, וב־1981 הורה מנחם בגין על תקיפת הכור בעיראק חרף התנגדות אמריקאית. הדוגמאות הללו ממחישות שבעבר ישראל אמנם הושפעה מוושינגטון, אך עדיין נתפסה כמי שמסוגלת לומר "לא" כאשר סברה שהדבר נחוץ.

האווירה כיום שונה לחלוטין, בין היתר בשל סגנונו של טראמפ ויחסיו עם נתניהו. כאשר נשיא אמריקאי מתפאר בפומבי שהוא "קובע את הכללים" או מצהיר שנתניהו יעשה כל מה שיבקש ממנו, נוצרת היררכיה. טראמפ אף הצהיר לגבי נתניהו ש"לא תהיה לו ברירה" וכי "אני זה שקובע". עצם השימוש בשפה כזו ביחסים בין בעלות ברית היה עד לא מזמן כמעט בלתי נתפס.

עוצמה צבאית ועצמאות מדינית לא תמיד הולכות יחד. נשיאים אמריקאים קודמים הפעילו לחצים על ישראל, אך בדרך כלל נמנעו מלדבר כאילו הם מנהלים את מדיניותה. טראמפ אינו מגלה ריסון כזה. דווקא משום שרבים בישראל רואים בו ידיד אמת, דבריו זוכים לסלחנות יחסית. ובכל זאת הם חושפים מציאות מטרידה: היחסים בין המדינות נראים פחות ופחות כשותפות ויותר כמערכת שבה וושינגטון מגדירה את גבולות המותר והאסור.

ככל שהתמיכה האמריקאית הפכה חיונית יותר, כך גדלה יכולתה של וושינגטון להשפיע על בחירותיה של ישראל. מה שמטריד ישראלים אינו עצם התלות אלא האפשרות שהיא מצמצמת את חופש הפעולה של המדינה.

כשנשיא אמריקאי מתפאר בפומבי שהוא "קובע את הכללים" או משנתניהו יעשה כל מה שיבקש ממנו, נוצרת היררכיה. מה שמטריד ישראלים אינו עצם התלות אלא האפשרות שהיא מצמצמת את חופש הפעולה של המדינה

בשלוש השנים האחרונות דחתה ממשלת נתניהו פעם אחר פעם את הצורך לגבש אופק מדיני לצד המהלכים הצבאיים. במקום להציג חזון ל"יום שאחרי" או לקדם מהלך מדיני רחב יותר, היא נשענה כמעט באופן בלעדי על כוח צבאי. אך אסטרטגיה כזו יוצרת תלות משלה. צבאות זקוקים לנשק, לתחמושת, לשיתוף פעולה מודיעיני ולהגנה מדינית. כאשר כל אלה מגיעים בעיקר ממעצמה אחת, מרחב התמרון מצטמצם. במובן זה, צמצום חופש הפעולה של ישראל אינו רק תוצאה של לחץ אמריקאי; הוא גם תוצאה של האסטרטגיה שאימצה ממשלת נתניהו בשנות המלחמה.

ישראלים רבים חוששים שחופש הפעולה של מדינתם הולך ומצטמצם בשל תלותה בארצות הברית. במקביל, אמריקאים רבים הגיעו למסקנה הפוכה לחלוטין. בעיניהם, לא וושינגטון היא שמכתיבה את דרכה של ישראל, אלא ישראל היא שהצליחה לדחוף את וושינגטון לעימות עם איראן.

רבים מהם סבורים שנתניהו הפעיל לחץ כבד על טראמפ, שכנע אותו להצטרף למערכה ואף גרר את ארצות הברית למלחמה שלא הייתה מתחייבת בהכרח מן האינטרס האמריקאי הישיר. מבחינתם, הבעיה אינה שוושינגטון מגבילה את ישראל אלא שישראל מפעילה השפעה גדולה מדי על המדיניות האמריקאית.

ייתכן שזה יהיה פסק הדין ההיסטורי על בנימין נתניהו. במשך שנים הוא הציג את עצמו כמר ביטחון וכשומר הסף של הריבונות הישראלית. אולם בסוף דרכו הפוליטית ישראל ניצבת מול מציאות הפוכה כמעט בכל מובן. מעמדה הבינלאומי בשפל חסר תקדים, רבים בעולם רואים בה מדינה מוקצית, ותלותה בארצות הברית עמוקה מאי פעם. זה אינו רק כישלון מדיני מהדהד. זהו כישלונה הקולוסלי של האסטרטגיה שעליה בנה נתניהו את כל הקריירה הפוליטית שלו.

נתניהו דחה שוב ושוב את הצורך לגבש אופק מדיני לצד המהלכים הצבאיים. במקום חזון ל"יום שאחרי" או מהלך מדיני רחב, הוא נשען על כוח צבאי. אסטרטגיה כזו יוצרת תלות משלה – הזדקקות לנשק, שת"פ והגנה

האיש שהבטיח עצמאות הותיר אחריו תלות. האיש שהבטיח ביטחון הותיר אחריו חוסר ביטחון. האיש שהבטיח ריבונות הותיר אחריו מדינה מבודדת יותר, תלויה יותר, מבולבלת יותר ופחות מסוגלת מאי פעם לעצב את גורלה בעצמה.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"