"העולם כולו נגדנו
לא נורא, נתגבר
לא שמים בכלל עלינו
לא נורא, נסתדר"
השיר שכתב יורם טהרלב ב־1969 ביטא אז התרסה נוסטלגית, אך בשנים האחרונות הפך לתפיסת עולם ביחסה של ישראל לארצות הברית. בתקשורת, במערכת הפוליטית וגם בציבור הישראלי משתרשת תפיסה נוחה אך מסוכנת: ביקורת גוברת באמריקה נתפסת כמעט בלעדית דרך עדשת האנטישמיות.
יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני דווקא חושב שזו תהיה טעות גדולה "לחקור את עצמנו". הניסיון מוכיח (שוב ושוב) שבכל פעם שאנו עושים זאת, במערב קופצים על העגלה ומפנים אלינו אצבע מאשימה. איש לא מעריך את העובדה שבכלל טרחנו לחקור בפתיחות את הבעיה; להיפך, לוקחים את המסקנות, ומצרפים גם אותן להאשמות כלפינו.
אנחנו במלחמה עם הפלסטינים על תודעה. וחלק מזה הוא גם לשקר או להסתיר. הפלסטינים עושים זאת כל שני וחמישי, וזה מעולם לא פגע בפופולריות שלהם. גם אנחנו צריכים ללמוד לשקר לתקשורת הבינלאומית, ואם תפסו אותנו, לומר ברוגע: אופס סליחה, ולהמשיך לנושא הבא. מה שמעורר אמוציות הוא לא מה שבאמת עשית, אלא מה שאנשים חושבים שעשית, ואיך אתה הגבת בנוגע לכך. בסוף אנחנו חיים בעידן שבו אין משמעות לאמת, אלא לאיך היא נתפסת באינסטגרם.
המערב תמיד היה צבוע באופן שקשה לדמיין. בפרט כלפי ישראל. ואם כבר גרשו אותנו מהעיר בין כה וכה, אנחנו לא נאכל גם את הדגים בהתנדבות.