בשנת 1958 כתב המחזאי הרומני-צרפתי אז'ן יונסקו את המחזה "קרנפים", העוסק בקונפורמיות ובנטייה של אנשים "ללכת עם העדר".

הריאיון שהעניקו ל"ידיעות אחרונות" הזמר מוש בן ארי והזמר אברהם טל, יכול לככב בעיבוד ישראלי מודרני למחזה הקלאסי של יונסקו.

"היה דיון אם לבצע את השיר 'סאלאם' כי היו בהופעה חיילים", סיפר מוש בן ארי לעיתונאי רז שכניק בריאיון המדובר ב"ידיעות", "הם באים מהקרבות ואני שר להם על שלום?"

בתגובה לכך, פסק אברהם טל: "אין לגיטימציה למילה הזאת כרגע. זה עצוב מאוד, אבל זו גם המציאות". אז מה, אברהם, התפקיד של אמן הוא להיכנע למציאות או שמותר לו לדמיין מציאות אחרת?

"היה דיון אם לבצע את השיר 'סאלאם' כי היו בהופעה חיילים", סיפר מוש בן ארי בראיון, "הם באים מהקרבות ואני שר להם על שלום?" בתגובה לכך, פסק אברהם טל: "אין לגיטימציה למילה הזאת כרגע"

מדובר באחד הטקסטים המדכאים שקראתי בחיי. שני יוצרים, שפעם ייצגו שאיפה לשלום ושפיות, סבורים שהמילה "שלום" לא לגיטימית באקלים הציבורי הנוכחי. לא זו בלבד שאינה לגיטימית, אלא שהיא מכבידה, "מטרגרת" וגורמת לעוגמת נפש. היא עלולה לעורר תחושות "לא נעימות" בקרב לוחמים שזה עתה שבו משדה הקרב ("הם באים מהקרבות ואני שר להם על שלום").

לתחושתי, אגב, לוחמים שחזרו מהקרב היו מעדיפים להתרחק, ולו למספר דקות, ממחשבות על מוות, מלחמה וחורבן, אבל אולי זה רק אני.

כבר הפנמנו שממשלת ישראל בזה למילה "שלום", חושבת שכוח הוא הפתרון לכל דבר, ואינה מעוניינת לחתור להסדרים מדיניים. כעת, כפי שעולה מהשיח עם בן ארי וטל, לא רק שאין לחתור לשלום אלא שאפילו לפנטז עליו זה משהו פסול מיסודו.

בכל העולם, ולכל אורך ההיסטוריה, אמנים אתגרו את השלטון ואפילו הובילו מחאות. הזמר-יוצר היהודי-אמריקאי בוב דילן היה בשנות ה-60 פעיל משמעותי בתנועה לזכויות האזרח, ואף הופיע בכינוס שבו מרטין לותר קינג נשא את נאומו המפורסם "יש לי חלום".

באלבומו "The Times They Are A-Changin", עסק דילן בסוגיות נפיצות כמו הרצח של פעיל זכויות האדם מדגר אוורס או רצח של משרתת בידי אדוניה, תוך רמיזה לרצח של אישה שחורה בידי לבנים (בשיר "The Lonesome Death of Hattie Caroll").

מדובר באחד הטקסטים המדכאים שקראתי בחיי. שני יוצרים, שפעם ייצגו שאיפה לשלום ושפיות, סבורים שהמילה "שלום" לא לגיטימית באקלים הציבורי הנוכחי, ואף מכבידה, "מטרגרת" וגורמת לעוגמת נפש

המוזיקאי הבריטי ג'ון לנון הענק כתב וביצע את הלהיט "Imagine", שתיאר עולם אוטופי ללא גבולות וללא מלחמות. מעניין אם לדעת בן ארי וטל מותר עוד להשמיע את השיר.

גם בישראל מוכרים לנו שירי מחאה כמו "מחכים למשיח" ו"אל תקרא לי עם" של שלום חנוך, "ערבב את הטיח" של אהוד בנאי והפליטים, "פרצופה של המדינה" של תיסלם, "אחרינו המבול" של נורית גלרון ועוד. זכורה גם להקת "הבילויים" שלא חששה לבקר את החברה והפוליטיקה הישראלית, עם שירי מחאה נוקבים כמו "שאול מופז" ו"כשנפוליאון יכבוש את עכו". 

אלא שבשנים האחרונות גם אמנים כמו שלום חנוך, אהוד בנאי, ברי סחרוף (ששר ב"אמריקה", יחד עם רמי פורטיס, "הדוד סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים") ועוד, די מחרישים אל מול מלחמות הנצח, הגזענות הגואה, השחיתות, ושלל התופעות הקשות שקורות מסביבנו. שירי פופ דביקים או שירי הודיה לאל ("עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב") כובשים את המצעדים. מחאה או פרומיל של ביקורת? עוד תופעות של ה"ניינטיז", כמו המשחק "פוגים" והכמיהה לשלום.

בעצרת שבה ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נרצח על ידי מתנקש יהודי שרו את "שיר לשלום". היום, זמרים שאינם מזוהים עם מחנה הימין, מתביישים להוציא מפיהם את הביטוי ה"משוקץ". במובן הזה, הרוצח השפל ניצח.

בחברה מתוקנת, מילים כמו "כיבוש", "מלחמה" ו"מוות" מעוררים תחושת קבס. בחברה חולה כשלנו, בה חברי קואליציה מתחרים ביניהם מי יותר כוחני וגס רוח, המילה "שלום" הופכת לסדין אדום.

בחברה מתוקנת, אמנים ואנשי רוח מסמלים אנושיות ותקווה, ואינם חוששים לאתגר את הקונצנזוס. אצלנו אמנים מתקרנפים, מתחנחנים ומתבטלים ומנסים "ליישר קו" עם מה שהם תופסים כ"דעה הנכונה והרווחת". לתחושתי, אגב, כלל לא בטוח שזו הדעה הרווחת, אך בן ארי וטל מאמינים בכך ללא ספק.

בחברה מתוקנת, מילים כמו "כיבוש", "מלחמה" ו"מוות" מעוררים תחושת קבס. בחברה חולה כשלנו, בה חברי קואליציה מתחרים ביניהם מי יותר כוחני וגס רוח, המילה "שלום" הופכת לסדין אדום

"לא מאבד תקווה – תמיד", שר מוש בן ארי בשירו "'סתכל לי בעיניים". לפי הריאיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות", נדמה שהוא איבד את התקווה הזו מזמן.

"ילדים הולכים, אימהות בוכות", מקונן אברהם טל בשירו "הימים עוברים". אם נתמיד בגישה הגורסת כי שלום היא מילה מגונה, ילדים ימשיכו "ללכת" ואימהות תמשכנה לבכות.

"נולדתי לשלום" כתב הזמר והיוצר עוזי חיטמן ז"ל, בשיר שיצא לאור בשנת 1979. את השיר הוא כתב להולדת בנו עידו, ברקע המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. אילו חיטמן היה עימנו היום, ייתכן שהיה מצופה ממנו לשיר "נולדתי למילה שהס מלהזכיר" או "נולדתי למלחמת הנצח הרב-זירתית".

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).