תגובה לאמיר בן דוד – מאת: גדעון גנני
כתבתך מרתקת עד לאפילוג שבו כמו כל איש שמאל אתה נוזף בנו, על ה"סחבת" שאנו נוקטים ב" הבאת השלום". סליחה, אנחנו גורמים לסחבת? אנחנו שהאצנו בפלסטינים לבוא למפגש בקמ דיוויד ולאחר מכן בטאבה בשת 2000 לאחר שהפלסטינים גררו את רגליהם במשך שנתיים מעבר לתריך סיום המו"מ. שנקבע ל- 1998 ויצא לפועל רק בשנת 2000 והתרסק על דרישת הפלסטינים שנאפשר שיבת פלסטינים לישראל כדי להרסה מבפנים תו שת"פ עם פלסטין שקמה בצידה? ולהיכן נעלם אבו מאזן שכל שהיה עליו לעשות הוא לחתום על הצעות אולמרט ? ומי התיל באינתיפאדה האיומה שהפכה את פיגועי ההתאבדות שהומצאו על ידי הטאמילים לנשק התקני של מלחמת הפלסטינים בנו? ומי הפר את הסטטוס קוו ששומן על ידי הכסף הקטארי ביוזמתנו והוכיח שהחמאס רחוק מלהיות מורתע בבצעו את הפוגרום הנורא ביותר ביהודים מאז השואה ?אל תצטרף למקהלת " אדומי החזה" ( כך אני קורא לאנשי השמאל הנאיווילי" שחזותיהם אדומים מרוב הלקאה עצמית על חטאים שלא אנחנו יזמנו וביצענו) ובחן את המציאות כפי שהיא. או אז תגיע גם אתה למסקנה האחת שאין בלתה: בשלב זה של ההיסטוריה אין לנו בצד הפלסטיני עם מי ועל מה לדבר.
גדעון גנני

אני מעריך מאד את שאיפתכם לשלום ואיך לא? אבל דרככם מוטעית. מאז קום המדינה שאפו מנהיגיה של ישראל ומרבית העם לשלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. מגעים רבים נעשו באופן רשמי ולא רשמי. השיא היה הסכם העקרונות שנחתם בעקבות המפגשים באוסלו. כעבור 7 שנים ( שנתיים מעבר למועד שנקבע בהסכם העקרונות ובשל לחציו של אהוד ברק שערב בכך גם את הנשיא קלינטון) ניאותו הפלסטינים בראשות ערפאת להפגש עם משלחת ישראלית בראשות ברק. המו"מ התנהל בקמפ דיוויד, ארה"ב. ברק הציע לפלסטינים הצעה סבירה שכללה גם את ירושלים המזרחית ומעבר בטוח בין יו"ש לעזה. הפלסטינים הוסיפו דרישה " קטנה" מצידם: הסכמת ישראל להכיר בזכות השיבה לישראל של הפלסטינים שברחו או הוברחו ממנה בקרבות תש"ח ושל צאצאיהם עד כלות כל הדורות. משמעות הדרישה והסכמה לה הייתה חורבנה של ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה דו- לאומית השקועה תדיר במלחמות אזרחים. ישראל סירבה והמו"מ התפוצץ. כחצי שנה לאחר מכן נועדו הצדדים שוב בטאבה והמשחק חזר על עצמו. ישראל ירדה לכ- 3% סיפוח ופיצוי הפלסטים בגינו בשטחים שלה. הפלסטינים נותרו בעמדתם: הוספת זכות השיבה לישראל והמומ התרסק סופית. ברק סיכם ואמר: באנו למו"מ עם הפלסטינים כדי לפתור את הבעיות שנוצרו ב- 1967 ומצאנו אנשים שתקועים ב- 1947. הצדדים התפזרו, אוסלו התגלה אכן כהונאה מצד הפלסטים והמרצע יצא מהשק. הפלסטינים אינם מקבלים את העיקרון של " 2 מדינות ל- 2 עמים" – ישראל ובצידה פלסטין אלא רק את העיקרון של 2 מדינות לעם אחד: פלסטין לפלסטינים וישראסטין ברובה לפלסטינים ועם היהודים נגמור סופית את החשבון לכשתגיע העת. כך נגוז חלום שלום הישראלי על שתי מדינות ואת מקומו תפס החלום הפלסטיני: להשמיד בבוא היום את יהודי " ישראסטין" ולצרף אותה לפלסטין. הקריאה הנשמעת. בהפגנות על ידם משקפת את חלומם ובוודאי את חלום האיסלמיסטים של החמאס: " מן הים עד הנהר -פלסטין תשוחרר". המסקנה נכון להיום: לישראל אין בצד השני עם מי ועל מה לדבר. לא על אבו מאזן שסירב לחתום על הצעות אולמרט ב- 2008 שאף הרחיקו לכת מהצעות ברק ובוודאי לא עם חמאס האיסלמיסטי שבמצוות הקוראן מסכים רק לדבר אחד: ג'האד נגד ישראל עד למחיקתה מהמפה.
תנועתכם הציבה לעצמה מטרות ראויות, אך אם בכלל יש סיכוי להגיע ביום מן הימים לאיזשהו הסדר עם הפלסטינים לפלגיהם השונים הרי זה רק בדרך אחת: להפסיק להזכיר את המילה " שלום", להתבצר היטב בגבולות השטחים כולל סיפוח פרימטר שכל פלסטיני שיכנס אליו יירה ולחיות כך את חיינו בתקווה- סמויה בלבד, שאיש מאיתנו לא ידבר עליה, ואז אולי- רק " אולי" ישנו סיכוי כלשהו שהפלסטינים יפנו אלינו. התנאי להמשך הדיבור מאיתנו יהיה ויתור לאלתר של כל דרישת שיבה וקבלת כל ההצעות שהוצעו ע"י ברק בשינוים שנערוך בהם נוכח לקחי העבר. בפועל מעכשיו נגזור על עצמנו " דממת אלחוט" והוצאת הבקשה לשלום לחלוטין מן הלקסיקון שלנו.
גדעון גנני – במאי קולנוע, מייסד ומנכל"ה הראשון של קרן" מקור" והוגה דיעות בתחום המדיני ובתחומים רבים אחרים