בדרכה להיטיב עם העומד בראשה לא נמנעה הממשלה הנוכחית מפגיעה בכל אחד מעמודי התווך של הקיום הישראלי. הביטחון הלאומי והאישי התערער, יוקר המחייה הרקיע לשחקים, יחסי החוץ בקריסה, אמון הציבור במוסדות המדינה נסדק והחוסן החברתי נפגע אנושות.

אלא שכדרכן של ממשלות פופוליסטיות, הנפגעים העיקריים לא היו מתנגדיה אלא דווקא תומכיה המובהקים ביותר. תושבי הדרום, נתיבות אופקים ושדרות, נעזבו לנפשם. תושבי הצפון הפכו לפליטים בארצם. הציבור הדתי-לאומי שילם מחיר דמים נורא, יחסית לחלקו באוכלוסייה.

אפילו הציבור החרדי, שבמשך שנים נתפס כבן היקיר והמועדף של קואליציות בנימין נתניהו, גילה כי גם הוא איננו חסין מפגיעותיה: קצבאות האברכים נשחקו והוקפאו, הטינה הציבורית כלפי הקהילה החרדית הגיעה לשיא שטרם נראה בעבר, צעירים חרדים נעצרים מדי יום, אחרים מוגדרים משתמטים, ורבים רבים מסומנים כעבריינים.  

אפילו הציבור החרדי, שבמשך שנים נתפס כבן היקיר והמועדף של קואליציות נתניהו, גילה כי גם הוא אינו חסין מפגיעותיה: קצבאות האברכים נשחקו והוקפאו והטינה הציבורית כלפי הקהילה החרדית הגיעה לשיא

במקום להתמודד עם המשבר, מצאה הממשלה תרופת פלא בדמות חוק יסוד: לימוד תורה. מבחינת הממשלה, לחוק יתרונות ברורים: הוא דוחה את הבחירות, במחיר של פגיעה בתקשורת החופשית – ומבחינת העומד בראשה אלו כשלעצמם שני יעדים מקודשים. אבל בעיקר הוא מסיט את הדיון משאלת השוויון בנטל אל סוגיות של זהות ותרבות; הוא מעמיק את הקרע בין חרדים לחילונים, בין משרתים ללא-משרתים, ובכך משרת היטב את פוליטיקת השיסוי והקיטוב.

על פניו החוק עונה גם לצורכיהם של מנהיגי הציבור החרדי. לאחר כהונה ארוכה שבמהלכה התברר שאין בכוחם להטיב עם ציבור בוחריהם, מעניק להם החוק הישג סמלי שאפשר להציגו כהישג היסטורי. מעבר לכך, הוא מספק הצדקה לשלילת ההשתתפות בנטל, בזמן מלחמה ולא כל שכן בימי שגרה, כפי שהזהיר אריה דרעי את נאמניו "שחלילה חלילה לא יעלה על דעת של אף אחד – שאולי צריך לתרום חלילה וחס".

אלא שראוי לציבור החרדי ובעיקר לבחורי הישיבה – לא למהר לעשות משתה. כפי שכבר הוכח שוב ושוב, ספק אם מזרע שזרעה ממשלת נתניהו יצמח פרי מגדים, ועוד יתברר כי החוק אשר נועד להכשיר את חברת הלומדים אפשר שיביא לפירוקה המוחלט.   

אם חוק היסוד אכן יכונן, הוא עשוי לחולל מהפכה אדירה בהגדרת משמעות "לימוד תורה". עצם הבחירה בכותרת "חוק יסוד" מחייבת את בית המשפט לתת פרשנות רחבה וממלכתית למושג, כזו שלא תוכל להכשיר הטבה למגזר אחד על פני הציבור הרחב. במילים אחרות, בית המשפט יידרש לפרש את המונח "תורה" באופן אובייקטיבי, כך שיעלה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה, שבמרכזם עקרון השוויון.  

ראוי לציבור החרדי ובעיקר לבחורי הישיבה – לא למהר לעשות משתה. כפי שהוכח שוב ושוב, ספק אם מזרע שזרעה ממשלת נתניהו יצמח פרי מגדים, ואולי יתברר שהחוק אשר נועד להכשיר את חברת הלומדים יביא לפירוקה

בעיני הפוליטיקאים החרדים, משמעות המונח "תורה" ברורה מאליה: לימוד ישיבתי במתכונת המוכרת בעולם החרדי-האשכנזי. אולם דווקא כאן מתגלה המרחק שבין העולם החרדי העכשווי, הדל והשטחי, לבין המקורות שעליהם הוא מתיימר להישען. שכן עיון בתלמוד, בהגות ימי הביניים ובמחשבת ישראל בעת החדשה מגלה, כי המושג "תורה" מעולם לא הוגבל לאולמות הישיבה.  

המסורת היהודית לא רק שאיננה מצמצמת את התורה ללימוד ישיבתי במובן הצר, אלא רואה בה משנת חיים המקיפה את מכלול תחומי הקיום האנושי. לא במקרה מספר התלמוד על רב כהנא שהסתתר תחת מיטת רבו כדי ללמוד אורחות חיים ויחסים בין המינים. כאשר נתפס, לא התנצל אלא השיב: "תורה היא וללמוד אני צריך". מבחינתו, גם תחומי החיים הרחוקים לכאורה מבית המדרש תורה הם. התורה לא נתפסה בעיניו כמערכת סגורה של טקסטים והלכות, אלא כמסגרת רחבה המבקשת להאיר את מכלול חייו של האדם.

תפיסה רחבה זו משתקפת גם מתגובתם של חז"ל לניסיונות לצמצם את התורה לתחום צר ומוגבל. התלמוד קובע כי "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט, ע"ב). ובמדרש הפליגו חכמים וקבעו כי "תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה א, טו). יש לשים לב: לא נאמר "עם הארץ שאין בו דעת", אלא דווקא "תלמיד חכם". שכן בעיני חז"ל, ידיעת ספרים כשלעצמה איננה חכמה. אדם המשנן הלכות אך איננו מבין את העולם, איננו מכיר את צורכי החברה, איננו נושא באחריות ציבורית ואיננו רוכש דעת במובן הרחב של המילה, איננו ראוי לכבוד אלא דווקא לגנאי ולהוקעה. הסכנה הטמונה ב"חכם" כזה גדולה דווקא משום שהוא עלול לדמות בנפשו כי הידע החלקי והלקוי שברשותו ממצה את התורה כולה.

יש מרחק בין העולם החרדי העכשווי, הדל והשטחי, לבין המקורות עליהם הוא מתיימר להישען. עיון בתלמוד, בהגות ימי הביניים ובמחשבת ישראל בעת החדשה מגלה, שהמושג "תורה" מעולם לא הוגבל לאולמות הישיבה

מכאן עולה בבירור כי בעיני חז"ל התורה איננה תחום ידע מצומצם אלא מושג כולל, המקיף את חיי המעשה לא פחות מאשר את חיי הלימוד; את האחריות הציבורית והחברתית לא פחות מאשר את העיון האינטלקטואלי; היא איננה מבקשת לנתק את האדם מן העולם, אלא להעניק לו את הכלים להבין אותו ולפעול בתוכו.

גישה זו הלכה והתעצמה לאורך הדורות. הרמב"ם זיהה את "מעשה בראשית" עם חכמת הטבע ואת "מעשה מרכבה" עם המטאפיזיקה. מבחינתו, ידיעת הפיזיקה, האסטרונומיה והפילוסופיה איננה תוספת חיצונית לתורה אלא חלק בלתי נפרד ממנה. בהלכות יסודי התורה הוא מציג את חקירת הטבע כאחת הדרכים המרכזיות להכרת הבורא. בנו, רבי אברהם בן הרמב"ם, הרחיב ראייה זו וקבע שכל חכמה המביאה להכרת האמת היא חלק מעבודת השם.

הגאון מווילנא המשיך באותה דרך; בהקדמה לתרגום ספר אוקלידס כתב תלמידו רבי ברוך משקלוב בשמו כי "כפי שיחסר לאדם ידיעה בשארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה". במילים אחרות, לא רק שהמדעים אינם זרים לתורה אלא שאי ידיעתם פוגמת בהבנת התורה עצמה.  

רבי שמשון רפאל הירש, מאבות האורתודוקסיה המודרנית, ניסח את הדברים בחריפות מקודמיו. בעיניו התורה איננה ספר חוקים המוגבל לבית הכנסת או לישיבה. היא "המקור לכל ההשכלה הרוחנית", היא "החוק האלוהי המעצב את העולמות והשולט בהם". כל גילוי של אמת – במדע, בפילוסופיה, באמנות או בחיי החברה – יונק את משמעותו מאותו מקור. הירש ביקש להוכיח כי "מקור כל ההשכלה הכללית, במידה שהיא מבוססת על אצילות רוח אמיתית, מהווה חלק בלתי נפרד מתורת ישראל".

בהלכות יסודי התורה הרמב"ם מציג את חקירת הטבע כאחת הדרכים המרכזיות להכרת הבורא. בנו, רבי אברהם בן הרמב"ם, הרחיב ראייה זו וקבע שכל חכמה המביאה להכרת האמת היא חלק מעבודת השם

על רקע מסורת זו, התפיסה שלפיה "תורה" פירושה אך ורק לימוד ישיבתי במובן החרדי נראית פחות כהמשך טבעי של היהדות המסורתית ויותר כעיוות היסטורי מאוחר. זהו מודל שהתגבש בתנאים של הגטו במזרח אירופה, שהוצג בדיעבד כאילו הוא מגלם את פניה האותנטיים והבלעדיים של היהדות.

אלא שהמקורות עצמם מציירים תמונה שונה לחלוטין. מן התלמוד, דרך הרמב"ם והגר"א ועד הרב שמשון רפאל הירש, התורה נתפסה כחכמה כוללת המקיפה את מכלול תחומי החיים והדעת. היא לא נועדה לנתק את האדם מן העולם אלא להעניק לו כלים להבין אותו, לפעול בתוכו ולשאת באחריות כלפיו.

ייתכן אפוא שחוק יסוד: לימוד תורה, ייזכר בעתיד כאחת האירוניות הגדולות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. החוק שנועד לבצר את חברת הלומדים דווקא יערער את יסודותיה.

אם בית המשפט יאמץ את הפרשנות העולה ממקורות היהדות עצמם, יתברר כי תורה איננה מחייבת הסתגרות מפני המציאות אלא מפגש עמה; איננה מחייבת ויתור על עבודה, מדע, יצירה ושירות ציבורי אלא מחייבת את הכללתם בתוך תפיסת חיים רחבה; איננה פוטרת את מאמיניה מאחריות לחברה ולמדינה אלא דווקא קוראת לנשיאה באחריות.

פרשנות כזו לא רק שתשנה את האופן שבו נתפס המושג "לימוד תורה" אלא גם תשיב לתורה את הכבוד שנשלל ממנה על-ידי זרמי שוליים קיצוניים. היא תבהיר כי התורה איננה נחלתו של מגזר אחד ואיננה מתמצה בסוג מסוים של לימוד, אלא מייצגת שאיפה מתמדת לידיעת האמת ולהבנת העולם.

התפיסה לפיה "תורה" היא רק לימוד ישיבתי נראית פחות כהמשך טבעי של היהדות המסורתית ויותר כעיוות היסטורי מאוחר. מודל שהתגבש בתנאי הגטו באירופה, שהוצג בדיעבד כמגלם את פניה הבלעדיים של היהדות

פרשנות כזו לא רק שתמנע את ההבחנה בין תלמיד העוסק בפיזיקה, ברפואה, במשפטים או בהיסטוריה לבין תלמיד ישיבה, ואגב כך את כל ההטבות שניתנו לו עד כה – אלא שתקבע כי גישת האומר "אין לי אלא תורה" איננה בגדר לימוד תורה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.