יש משהו שמצטלם טוב מאוד באופן שבו איים הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ על איראן בחודשים האחרונים: החל באיום בהשמדת תחנות הכוח אם איראן לא תפתח את מצר הורמוז, דרך איום בהשמדת גשרים, השתלטות אמריקאית על תשתיות אנרגיה איראניות ואף מוות של ציוויליזציה שלמה.

מה שמצטלם הרבה פחות טוב הוא האופן שבו טראמפ, אחרי כל אחד מאותם איומים, שב ומחפש את הדלת האחורית: הארכת דד-ליין, מגעים עקיפים או "תקופת צינון".

כך, בעולם היחסים הבינלאומיים יודעים שאיום הוא נכס מתכלה. ככל שמשתמשים בו יותר, כך נשחק ערכו. וכאשר מעצמה מאיימת שוב ושוב, ואז מחפשת מוצא מדיני, הבעיה אינה בהכרח בעצם המו"מ. הבעיה היא בפער שבין טון אפוקליפטי לבין מדיניות מתפתלת. או כפי שניסח זאת היטב "המכוער" (טוקו) בסרט המפורסם "הטוב הרע והמכוער": "When you have to shoot, shoot, don't talk".

בעולם היחסים הבינל' ידוע שאיום הוא נכס מתכלה. ככל שמשתמשים בו יותר, נשחק ערכו. כשמעצמה מאיימת שוב ושוב, ואז מחפשת מוצא מדיני, הבעיה היא בפער שבין טון אפוקליפטי לבין מדיניות מתפתלת

"דבר ברכות והחזק מקל גדול" של רוזוולט

נשיא אמריקאי אינו מגיש תוכנית ריאליטי. כשהוא מאיים, צבאות נערכים, שווקים מגיבים, בעלות ברית נלחצות ויריבים בודקים האם מאחורי המילים יש החלטה.

נשיא ארצות הברית בתחילת המאה ה-20, תיאודור רוזוולט, הבין זאת טוב יותר מטראמפ. המשפט המזוהה איתו, "דבר ברכות והחזק מקל גדול", אינו קריאה לרכות. הוא קריאה למשמעת. רוזוולט האמין בעוצמה אמריקאית, ואף היה מוכן להשתמש בה. אבל החוכמה במשפט הינה בשני חלקיו. לא רק "המקל הגדול", אלא גם "דבר ברכות". כלומר, ככל שהכוח אמיתי יותר, כך הצורך לצעוק אותו קטן יותר. מי שמאיים בלי יכולת או רצון לגבות את דבריו, מחליש את מעמדו במקום לחזק אותו.

יצוין, כי רוזוולט לא הסתפק בסיסמאות בלבד. במשבר ונצואלה של 1902-1903, כאשר גרמניה הטילה מצור ימי על ונצואלה כדי לגבות חובות, וושינגטון חששה שהלחץ האירופי יהפוך מאכיפת חוב לנוכחות צבאית קבועה בחצי הכדור המערבי.

רוזוולט לא יצא למסע נאומים על "חורבן" ברלין, אלא הפעיל לחץ דיפלומטי, הכין את הצי האמריקאי והבהיר לגרמנים, בעיקר מאחורי הקלעים, שארצות הברית לא תשלים עם השתלטות או אחיזה גרמנית בוונצואלה. המסר היה ברור: אמריקה דיברה בשקט, אבל הצי שלה כבר היה בתנועה. בסופו של דבר המשבר עבר לבוררות והמצור הוסר.

החוכמה במשפט של רוזוולט – בשני חלקיו. לא רק "החזק מקל גדול", אלא גם "דבר ברכות". ככל שהכוח אמיתי יותר, הצורך לצעוק אותו קטן. מי שמאיים בלי יכולת או רצון לגבות את דבריו, מחליש את מעמדו במקום לחזקו

קנדי ומשבר הטילים בקובה

באוקטובר 1962 גילתה ארצות הברית שברית המועצות מציבה טילים גרעיניים בקובה, מרחק קצר מאוד מחופי פלורידה. בעיצומה של המלחמה הקרה, פירוש הדבר היה לא רק עוד מהלך צבאי סובייטי, אלא איום ישיר על הביטחון האמריקאי ועל מאזן הכוחות העולמי. במשך כמעט שבועיים עמדו שתי המעצמות הגרעיניות קרוב מאי פעם לעימות ישיר.

הנשיא ג'ון פ. קנדי ניצב בפני לחץ כבד לפעול מייד: להפציץ את אתרי הטילים, לפלוש לקובה או להראות למוסקבה שארצות הברית אינה ממצמצת. עם זאת, הנשיא קנדי לא מיהר להפציץ, אך הציב סגר ימי ונתן למוסקבה להבין שהמשך ההסלמה מסוכן.

הוא דיבר לאומה, הגדיר את האיום, סימן קו אדום, אבל גם השאיר לברית המועצות דרך לרדת מהעץ בלי להיראות מובסת לחלוטין. זה היה השילוב הנדיר שבין נחישות לאיפוק, מספיק כוח כדי לשכנע ומספיק שקט כדי לא לכלוא את היריב בתוך פינה שממנה יוכל לצאת רק בירי.

וזה לב העניין. הרתעה טובה אינה רק היכולת להכות. היא גם היכולת לגרום לצד השני להאמין שאתה מתכוון למה שאתה אומר, ושאם יבחר בנסיגה, היא תיחשב בעיניך פתרון ולא השפלה.

טראמפ, לעומת זאת, מאיים, מחריף, מנסח את הסכסוך במונחים של חורבן מוחלט ואז חוזר לחפש הסדר. אין פסול במו"מ. אבל כאשר הפער בין הרטוריקה לבין המעשה נעשה גדול מדי, נשחקת ההרתעה.

קנדי דיבר לאומה, הגדיר את האיום, סימן קו אדום, אך גם השאיר לבריה"מ דרך לרדת מהעץ בלי להיראות מובסת מדי. שילוב נדיר בין נחישות לאיפוק, מספיק כוח ושקט כדי לשכנע, אך לא לדחוק את היריב לפינה של ירי

בוש האב ומלחמת המפרץ

דוגמה נוספת לאיום שגובּה במדיניות ברורה אפשר למצוא אצל הנשיא ג'ורג' בוש האב במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר פלישת עיראק לכוויית ב-1990, לא הסתפק בוש באיומים כלליים ולא הפך את המשבר למופע של הצהרות מתחלפות.

הוא בנה קואליציה בינלאומית, גייס גיבוי ממועצת הביטחון של האו"ם, הציב לעיראק דרישה ברורה לסגת מכוויית והעמיד מאחוריה דד-ליין ממשי. כאשר סדאם חוסיין לא נסוג, האיום הפך לפעולה צבאית.

אפשר להתווכח על המלחמה ועל השלכותיה, אבל מבחינת הרתעה המסר היה חד – מילים לא נועדו להחליף מדיניות, אלא לשרת אותה. היה יעד ברור, מחיר ברור ולוח זמנים ברור. לכן האיום לא נשחק ברעש אינסופי, אלא נבחן ברגע האמת.

"הקו האדום" הנעלם של הנשיא אובמה

לעומת זאת, פרשת "הקו האדום" של הנשיא ברק אובמה הפכה לדוגמה קלאסית לסיכון שבאיום פומבי. בשנת 2013 הזהיר אובמה כי שימוש בנשק כימי בסוריה ישנה את חישובי ארצות הברית. אולם, לאחר השימוש בו על ידי משטר אסד, הוא בחר בהסדר לפירוק הנשק הכימי הסורי במקום פעולה צבאית ישירה.

זה לא היה מופע הצהרות מתחלפות. בוש בנה קואליציה בינל", גייס גיבוי ממועצת הביטחון של האו"ם, הציב לעיראק דרישה ברורה לסגת מכוויית והעמיד דד-ליין ממשי. כשסדאם לא נסוג, האיום הפך לפעולה צבאית

מבחינה מעשית, אפשר לטעון שאובמה השיג תוצאה רצויה בלי להכניס את ארצות הברית למלחמה נוספת במזרח התיכון. אבל מבחינה תודעתית ואסטרטגית, הנזק כבר נעשה.

כאשר נשיא אמריקאי מצייר קו אדום לעיני כל העולם, ואז נמנע מהתגובה שהשתמעה ממנו, המסר שנקלט אצל יריבים ובעלות ברית אינו רק "אמריקה מעדיפה דיפלומטיה". המסר הוא שגם קו אדום אמריקאי יכול להפוך לקו גמיש.

הרתעה אינה בנויה על עוצמת הדציבלים, אלא על אמינות

הלקח מרוזוולט, קנדי, בוש ולעומתם אובמה, אינו שארצות הברית צריכה להפעיל כוח בכל מצב. להפך. לעיתים המדיניות החכמה ביותר היא דווקא להימנע מירי. אבל, כדי שהימנעות כזו תיחשב בחירה ולא חולשה, צריך שהדיבור שקדם לה יהיה מדויק, מדוד ואמין.

הבעיה עם אופן התנהלותו של טראמפ אינה עצם הנכונות לדבר עם איראן, וגם לא עצם השימוש באיומים. מדיניות חוץ רצינית כוללת לחץ, סנקציות, אופציה צבאית ומגעים מדיניים. הבעיה היא חוסר התיאום שבין המרכיבים האלה. כאשר האיום נשמע כמו הכרזת מלחמה, אבל המדיניות מתנהגת כמו פתיחה למשא ומתן, נוצר פער שהיריב יודע לנצל.

בסופו של דבר, המשפט של טוקו מהסרט הנזכר, "הטוב, הרע והמכוער", אינו קריאה לירות. הוא אזהרה מפני דיבור שמתחפש לפעולה.

הבעיה עם התנהלות טראמפ אינה עצם הנכונות לדבר עם איראן, או השימוש באיומים. מדיניות חוץ רצינית כוללת לחץ, סנקציות, אופציה צבאית ומגעים מדיניים. הבעיה היא חוסר התיאום בין המרכיבים האלה

מנהיג אחראי לא חייב ללחוץ על ההדק כדי להוכיח שהוא רציני. לעיתים ההפך הוא הנכון. הרצינות נמדדת ביכולת לאיים פחות, לדבר פחות, ולהשאיר את הכוח במקום שבו הוא אפקטיבי באמת – לא בכותרת, אלא באפשרות הממשית שמאחוריה.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.