למדינת ישראל יש מאגרים גדולים של גז טבעי, שמאפשרים לה לייצר חשמל ולהניע עבודה במפעלים בלא תלות בייבוא. זהו הישג אמיתי. אבל למדינה אין כל מאגרים של גז לשעת חירום, או קיבולת לאכסון של גז כזה. בנוסף, חלק ניכר מהגז מיועד לייצוא, ומלאי הגז צפוי להיגמר בעוד 20-25 שנה. כיום ניתן להחליף את הגז באנרגיה מתחדשת, אך ישראל נמצאת בפיגור עמוק בפיתוח שלה. 

האם מאגרי הגז הופכים את עצמאית בייצור החשמל?

לישראל יש שלושה מאגרים גדולים של גז טבעי – תמר, לווייתן וכריש. גילוי המאגרים הללו הפך את ישראל ממדינה שייצרה את רוב החשמל שלה מפחם וסולר, שהם יקרים, מזהמים ומיובאים מחו"ל, למדינה שמייצרת חשמל מגז מקומי ואף מייצאת אותו לירדן ולמצרים. זהו הישג אמיתי שאין להמעיט בו. 

ואולם, העצמאות האנרגטית של ישראל מרוכזת במקום אחד, ולכן היא שברירית. כיום, יותר מ-70% מייצור החשמל בישראל מבוסס על גז טבעי, פחות מ-10% על פחם, אחוזים בודדים על סולר, וכ-16% על אנרגיה מתחדשת, בעיקר סולארית ומעט אנרגיית רוח. ישראל תלויה לחלוטין, איפוא, במאגרי הגז. 

שלושה לחצים מאיימים על המשך המצב הקיים בו-זמנית. הביקוש לחשמל מזנק בקצב חסר תקדים – בשל הגידול הטבעי הקבוע, והגבוה, של אוכלוסיית, בשל המעבר לשימוש במכוניות חשמליות, ובשל הקמת חוות השרתים זוללות-האנרגיה במסגרת מהפכת הבינה המלאכותית.

שנית – היצע הגז מרוכז בכמה אסדות הפקה בלב הים, נקודות תורפה בודדות. אספקת הגז מהאסדות הללו הושבתה כליל במלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן ביוני 2025, והושבתה חלקית במרץ בשל מלחמת "שאגת הארי" עם איראן. ישראל לא מחזיקה מאגרי חירום לגז, וגם לא פיתחה את האנרגיה המתחדשת. לישראל אין, איפוא, שום כרית ביטחון שיכולה להציל אותה בזמן משברים.

כשכל האספקה זורמת מצינור אחד, די בנקודת כשל אחת כדי לייבש אותו.

אסדת הגז תמר, כ-24 ק"מ מחוף אשקלון (צילום: משה שי/פלאש90)

כמה זמן נשאר עד שמאגרי הגז יאזלו?

ההערכה המקובלת במשק האנרגיה, שהופיעה גם בדוח מבקר המדינה, היא שעתודות הגז צפויות להתכלות עד סוף שנות ה-40 או תחילת שנות ה-50, כלומר, בתוך 20-25 שנה. בדוח נכתב כי המאגרים ייאזלו "תוך 22 שנה". 

לפי דוח המבקר, קבלת ההחלטות של הממשלה בנוגע לגז נשענת על נתונים חסרים ועל תחזיות לביקוש חשמל המוטות כלפי מטה. מנכ"ל משרד האנרגיה יוסי דיין, הקים ועדה בינמשרדית לבחינת הנושא, אך לפי דוח המבקר, הוועדה "גוררת רגליים" כבר שנתיים בלי לגבש מסקנות.

במשרד האנרגיה טוענים כי העתודות הקיימות מספיקות לשנים רבות יותר. זאת, כיוון שבשנים הקרובות צפויים להתבצע חיפושי גז חדשים, וכן כיוון שהמשרד פועל כדי להגדיל את ייצור החשמל הסולארי, ולעמוד ביעד שהציב לעצמו – שעד 2035 כ-35% מהחשמל ייוצר מאנרגיה מתחדשת. 

אבל גם ההערכה שהגז יספיק ל"יותר מ-25 שנה" אינה מהווה אופק אסטרטגי למדינה שמתכננת תשתיות לעשורים, ובוודאי לא כשהביקוש מזנק מהר מהתחזיות. כשמנהלים משאב מתכלה לפי התרחיש האופטימי, מקדימים את קץ העצמאות במקום לדחותו.

האם יש מי מרוויח מהתכלות מאגרי הגז?

היעדר אסטרטגיה לשמירה על מאגרי הגז המקומיים היא כשל ניהולי – אבל יש גם מי שנהנים ממנה.

לחברות המחזיקות בתמר ובלווייתן יש אינטרס מובהק להגדיל את הייצוא, שכן מחיר הגז לייצוא גבוה בממוצע ממחירו בשוק המקומי.

ואילו המדינה גובה כיום, לפי הערכות, כ-10 מיליארד שקל בשנה ממסים ותמלוגים על ייצוא הגז לירדן ומצרים, בעיקר ממאגר לווייתן. הייצוא למצרים התרחב מאוד בעסקה שנחתמה עמה אשתקד. הכנסות המדינה המצטברות מייצוא הגז עד 2062 מוערכות בכ-652 מיליארד שקל.

בדיקה של מרכז המחקר של הכנסת קבעה: ההכרעה בין שימור גז למשק המקומי לבין ייצוא היא הכרעה בין תזרים מזומנים מוקדם – יותר ייצוא היום וצורך בייבוא מחר – לבין תזרים מאוחר, פחות ייצוא היום ומניעת ייבוא בעתיד. במילים אחרות: הרווח נגבה עכשיו, והעלות – אובדן העצמאות והמעבר לייבוא – תיפול על מי שיחיה בארץ בעוד עשור או שניים.

המבקר והממ"מ אינם טוענים לקיומו של אינטרס נסתר, אלא מצביעים על כשל בקבלת ההחלטות. לפי המבקר, ההזנחה נמשכה בזמן קיומן של כמה ממשלות שונות (רובן בראשותו של בנימין נתניהו, אך לא כולן) ומספר שרי אנרגיה שונים. המבקר מציין כי במשך שני העשורים האחרונים לא גובשה ואושרה תוכנית אב למשק האנרגיה.

ואילו פרשנים כלכליים שונים בתקשורת טוענים כי משרד האנרגיה "פועל לטובת האינטרסים של חברת שברון". בכתבה בכלכליסט בנושא, למשל, נכתב כי "משרד האנרגיה דחף את אישור דוח הביניים של ועדת דיין, למרות התנגדותם של רוב חברי הוועדה, שראו בו מסמך המיטיב עם חברות הגז".

עוד נטען בכתבות כי "משרד האוצר, רשות התחרות, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החוץ בחרו להחרים את מסיבת העיתונאים" שבה הוצגו מסקנות הביניים של הוועדה.

האם העיכוב בעבודת הוועדה, ומסקנות הביניים שלה, היא מקרית, מונעת מסיבות לגיטימיות, או מוטה על ידי תמריצים פיסקליים למדינה שמרוויחה מייצוא הגז, ואולי גם ממוטבים מסחריים? ניתן לדעת רק כי איש מהגורמים המעורבים בקידום ייצוא הגז מעולם לא נחקר או הואשם בפעולה שלא כדין.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מכריז על אישור עסקת הגז עם מצרים לצד שר האנרגיה אלי כהן, 17 בדצמבר 2025 (צילום: צילום מסך, משרד ראש הממשלה)

כמה גז טבעי מאופסן בישראל לשעת חירום? 

אפס. זוהי קיבולת אחסון הגז הטבעי של מדינת ישראל – אפס מלאי חירום לעת צרה. לישראל יש תשתיות לאכסון כמויות גדולות של גפ"מ (גז בישול) ודלקים כמו בנזין וסולר, אבל אפס יכולת לאכסן גז טבעי.  

המדינה חגגה את צאתה מתלות בייבוא לעצמאות אנרגטית, אבל העצמאות הזו נשענת על קרקע שאין מתחתיה כרית ביטחון.

המצב במדינות רבות אחרות שונה. באירופה יש מאגרי חירום לגז הטבעי שמכסים בין רבע לשליש מצריכת הגז בחורף. הפרלמנט האירופי מחייב את מוסדות האיחוד והמדינות החברות בו למלא את המאגרים הללו פני כל חורף ל-90% מהקיבולת שלהם. זאת, מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ומשבר האנרגיה שנגרם בעקבותיה (ועוד לפני המשבר החדש שנוצר במלחמה עם איראן).

לחלק מהמדינות באיחוד אין מאגרים בשטחן, אך מדינות אחרות חייבות לאפשר להן להשתמש במאגרים שלהן.

היכן עומד פיתוח האנרגיה המתחדשת כתחליף לגז?

הדרך הבטוחה לצמצם תלות במקור יחיד היא לפזר את הסיכון על פני כמה מקורות – וכאן מצויה ההזדמנות שישראל מחמיצה. ייצור החשמל מאנרגיה מתחדשת עומד על כ-14% בלבד, הרחק מהיעדים שהציבה הממשלה עצמה.

המעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות בישראל הוא האיטי ביותר מכל 37 המדינות בארגון המדינות המפותחות (OECD). 

משרד האנרגיה מציב כיעד את קידום השימוש באנרגיה מתחדשת. אבל תהליכי האישור והתכנון של תחנות כוח סולאריים ומתקני אגירת אנרגיה, ושל התקנת קולטנים סולאריים על גגות בנייני מגורים, עסקים, מבני ציבור ובסיסי צה"ל איטיים; השמש השופעת מעל ישראל נותרה ברובה בלתי-מנוצלת.

אם יש גז ליותר מ-20 שנה, מה הבהילות? תשתיות אנרגיה מתוכננות לעשורים, לא לשנים בודדות. אופק של "מעט יותר מ-20 שנה" משמעו שמדינה, שמתחילה לתכנן חלופה היום בקושי תספיק – ובמיוחד כשהביקוש, לפי המבקר, גדל מהר מהתחזיות הרשמיות.

האם ייבוא גז אינו פתרון פשוט? ייבוא הופך עצמאות לתלות. בעידן של חוסר יציבות גיאופוליטי, הסתמכות על ספק חיצוני יחיד או על נתיב ייבוא בודד חושפת את המשק לאותם סיכונים שמהם נועדה העצמאות להגן.

מדוע אחסון כה חשוב אם האספקה רציפה? משום שרציפות בשגרה אינה רציפות בחירום. מלאי חירום הוא ההבדל בין מערכת שסופגת זעזוע לבין מערכת שקורסת בו – וזו בדיוק הסיבה שהאיחוד האירופי הפך אותו לחובה משפטית.

לסיכום: תמונת המצב העולה מדוח מבקר המדינה ופרסומים רבים בנושא מראה כי ייצור החשמל בישראל נשען על משאב מתכלה, המנוהל לפי תרחיש אופטימי מדי; היצע הגז מרוכז בכמה אסדות פגיעו; אין מאגרים לאכסון גז; המעבר לאנרגיה מתחדשת שנדחקה לשוליים.

חלק מן ההחלטות הללו אינן מתקבלות בחלל ריק: גם המדינה וגם חברות מסחריות מרוויחים מייצוא הגז, וראוי כי הדבר יעמוד לבחינה ציבורית.

ניתן לתקן כל אחד מהכשלים הללו: לזרז את פיתוח מאגרי האחסון האסטרטגי, להאיץ את ייצור החשמל מאנרגיה מתחדשת ואגירת האנרגיה – אך התיקון תלוי בהכרעה, ובמציאות דווקא יש גרירת רגליים.

האם הבוחרים בבחירות מוכנים להפקיד שוב את אספקת החשמל של ביתם ושל צה"ל בידי מי שהפך אותה תלויה כליל במשאב מתכלה אחד, ללא כרית חירום? כשמלאי הגז צפוי להסתיים בעוד כ-22 שנה, כמה שנים של "גרירת רגליים" אנחנו, הבוחרים, נהיה מוכנים לאשר?

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.