במאי 2026, בריאיון לתוכנית "60 דקות", הציע נתניהו לוותר על הסיוע הביטחוני האמריקאי. "אני רוצה להוריד לאפס את התמיכה הכספית האמריקאית", אמר, "הגענו לבגרות".

מדובר בהבטחה שנתניהו משמיע כבר עשרות שנים. הוא השמיע אותה בנאומו בקונגרס בביקורו הראשון בוושינגטון אחרי בחירתו הראשונה לראשות הממשלה, ב-1996. נתניהו היה בזמנו רה"מ הישראלי הראשון שהצהיר כי הוא מוותר על הסיוע האמריקאי – ובינתיים, היחיד שעשה זאת. 

במשך השנים, נתניהו הפסיק לדבר על הפסקת הסיוע. במשך השנים שבהן הוא מכהן כרה"מ הסיוע אף הוגדל, בעיקר אחרי הטבח ב-7 באוקטבר, אז נשיא ארה"ב הקודם, ג'ו ביידן, העריף על ישראל סיוע של עשרות מיליארדי דולרים. אך בחודשים האחרונים, נתניהו חזר לדבר על הפסקת הסיוע – ויש לכך סיבה. 

הצהרת נתניהו לגבי ויתור על 3.8 מיליארד דולר בשנה אינה מחווה של נדיבות ואינה תקרית בודדת. היא תגובה לשתי תפניות עמוקות שמשנות את פני הברית – אחת בדוקטרינה האמריקאית, ואחת בבסיס הפוליטי-ציבורי.

כששתי התפניות נפגשות, ההבטחה ל"סיוע מתמשך ובלתי-מסויג" הופכת לפחות ודאית מאי-פעם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו מול שני בתי הקונגרס בגבעת הקפיטול בוושינגטון, 24 ביולי 2024 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

מה השתנה בדוקטרינה של וושינגטון?

בינואר 2026 פרסם הפנטגון את אסטרטגיית ההגנה הלאומית (NDS) של ממשל טראמפ השני, וכינה בה את ישראל "בעלת ברית מופתית". במבט ראשון נשמע זה כשבח. בקריאה מדויקת, זהו סימן לשינוי ביחס.

המסמך מגדיר את ישראל כמדינה שאינה מבקשת מארה"ב להילחם במקומה, אלא מוכיחה נכונות ויכולת להגן על עצמה בכוחות עצמה – ועל כן ראויה לתמיכה. ההיגיון איננו "ברית שתיתן יותר", אלא ציפייה שישראל תיקח אחריות עצמאית. ה"מופתיות" אינה הבטחה לסיוע גובר – היא דרישה לפחות תלות.

ההקשר הרחב של המסמך מבהיר זאת. ה-NDS מציבה ארבעה צירים מרכזיים: הגנה על העורף האמריקאי, הרתעת סין באוקיינוס השקט-הודי, חיזוק התעשייה הביטחונית, ובעיקר – דרישה שבעלות-הברית יישאו בנטל גדול יותר.

המזרח התיכון, ובכללו ישראל, מוצג כאזור בו "שותפים מקומיים יכולים וצריכים לעשות יותר". זוהי דוקטרינת "America First" המעבירה נטל מוושינגטון לשותפיה – לא מודל שמעגן זרם סיוע נצחי.

לראשונה הציב מסמך אמריקאי מרכזי את ישראל כאמת-מידה שלפיה צריכות בעלות-ברית להתנהג – מי שאינן מבקשות מארה"ב להילחם עבורן. אך אותו עיקרון בדיוק הוא שמגדיר את הציפייה החדשה: עצמאות, לא חסות.

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בשולי פסגת נאט"ו בהאג, בתמונה שהפיצו אנשיו של ארדואן ב-24 ביוני 2025 (צילום: Handout / TURKISH PRESIDENTIAL PRESS SERVICE / AFP)

האם ישראל היא מקרה פרטי של נסיגה אמריקאית רחבה?

התשובה הקצרה: לא. הדרישה לחלוקת-נטל אינה מכוונת לישראל לבדה, אלא חלה על כל מערך הבריתות האמריקאי.

אותה אסטרטגיה שמכנה את ישראל "בעלת ברית מופתית" קובעת יעד חדש של 5% מהתוצר להוצאות ביטחון של בעלות-הברית, ומגלגלת על אירופה את עיקר האחריות להתמודדות עם רוסיה, על דרום קוריאה את ההתמודדות עם צפון קוריאה, ומאשירה לארה"ב להתמקד בעורף שלה ובהרתעת סין.

אדרבה, טראמפ כבר ביטל את רוב הסיוע ההומניטרי האמריקאי, בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, שחולק למדינות עניות, בעיקר באפריקה, קיצץ בתקציב שארה"ב מעבירה לנאט"ו (תוך איומים לעזוב ולפרק את הברית) קיצץ במידה נרחבת את הסיוע לאוקראינה, וצמצם את הסיוע לפלסטינים.

ישראל אינה יוצאת דופן – אלא מקרה אחד בתוך נסיגה אמריקאית גלובלית.

המשמעות המעשית: הדוקטרינה שמשבחת את העצמאות הישראלית היא אותה דוקטרינה שמצמצמת את הנוכחות האמריקאית הישירה בכל זירה. ובמקביל לשבחים, וושינגטון מפעילה מנוף לחץ.

ניתוח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב מתאר כיצד טראמפ לחץ פומבית על נתניהו לסגת מתקיפות בלבנון, ואף תקף בחריפות את שיקול דעתו לאחר שהורה על תקיפה בביירות בעיצומו של מו"מ. זהו אינו לשון של פטרון המבטיח גיבוי אוטומטי, אלא של מעצמה הקובעת תנאים.

עד כדי כך שאפילו בישראל ירד לשפל הביטחון שארה"ב מתחשבת באינטרסים שלה, לפי סקר גלובלי של מכון Pew.

ראש הממשלה בנימין נתניהו משוחח עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם הגעתו לנמל התעופה בן גוריון, 18 באוקטובר 2023 (צילום: Brendan Smialowski / AFP)

מי עוד תומך בישראל בארה"ב – והאם זה מחזיק?

הקומה השנייה של השינוי נמצאת לא בפנטגון אלא בדעת הקהל. סקר של מכון Pew ממרץ 2026 מצא שרוב של 60% מהאמריקאים מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל, מול 37% המחזיקים בעמדה חיובית – צניחה של כ-7% בתוך שנה. בקרב בני 50 ומטה, ל-70% עמדה שלילית. רק 27% סומכים על נתניהו ש"יעשה את הדבר הנכון בענייני העולם".

הבסיס הציבורי שעליו נשענה הברית מתכווץ, וההתכווצות היא מהירה.

המגמה חודרת אל הימין, לא רק אל השמאל. אותו סקר Pew מצא ש-57% מהרפובליקנים מתחת לגיל 50 מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל – עלייה מ-50% בשנה קודמת.

נתוני מועצת שיקגו לעניינים גלובליים, שמודדת אהדה לישראל מאז שנות ה-70, מראים נפילה מציון ממוצע של כ-55 ל-41. סקר ניו יורק טיימס/סיינה מסוף 2025 רשם לראשונה מאז 1998 יותר אהדה לפלסטינים מאשר לישראלים, ורוב הבוחרים מתנגד כיום להמשך סיוע.

בקרב רפובליקנים מתחת לגיל 44, רק 40% אוהדים יותר את ישראל – לעומת 79% מעל גיל 65. במילים אחרות, השחיקה אינה אירוע חולף אלא מגמה דורית שצפויה להעמיק.

מדוע הימין האמריקאי מתפצל בנוגע לישראל?

השחיקה בימין אינה רק נתון בסקר – היא מאבק אידיאולוגי גלוי. ניתוח שפורסם באוניברסיטת נורת'איסטרן מתאר כיצד מחנה "America First" – דמויות כמו טאקר קרלסון, סטיב באנון ומרג'ורי טיילור גרין – מעמיד בסימן שאלה את עצם המשך הברית רבת-השנים בין ארה"ב וישראל.

הטענה: על ארה"ב לחדול מתפקיד "שוטר העולם", ותמיכה בלתי-מסויגת בישראל סותרת את העיקרון שלפיו האינטרס האמריקאי קודם. מולו ניצב המחנה הנוצרי-אוונגליסטי המסורתי, שעדיין רואה בישראל מטרה מקודשת.

הוויכוח אינו עוד על הגירה או כלכלה – אלא על עצם המשמעות של "אמריקה תחילה".

ההתנגשות יצאה מהשוליים. לפי דיווח ב-The Hill, גרין – לשעבר תומכת בולטת של טראמפ – כינתה את התמיכה בישראל "לא America First"אלא "Israel First", שאלה מדוע ארה"ב שולחת מיליארדים למדינה שמעניקה לאזרחיה בריאות ציבורית והשכלה גבוהה ללא חוב, והדגישה שהיא מסרבת לקבל תרומות מהלובי הפרו-ישראלי אייפ"ק.

כשמשפיענים עם מיליוני עוקבים וחברי קונגרס הופכים את הביקורת על ישראל לעמדה לגיטימית בימין – נשחקת התשתית הפוליטית של הסיוע משני קצותיה.

מה הרקע הכלכלי לשינוי ביחס האמריקאים לישראל?

הנקודה שבה הדוקטרינה והפוליטיקה מתאחדות היא הכסף. הצהרת נתניהו על גמילה מהסיוע, שנמסרה בריאיון ל"אקונומיסט", נשמעת כצעד לעצמאות – אך מומחי ביטחון מזהירים מההפך.

ניתוח של מכון FDD מציין שישראל כבר מוציאה כ-7% מהתוצר על ביטחון – שיעור גבוה מכל חברת נאט"ו – ושתוכניות הרכש שלה כבר התחייבו ליותר מ-20 מיליארד דולר במימון אמריקאי לעשור המתחיל ב-2029, כולל מטוסי F-15 ו-F-35. גמילה מוקדמת מדי, מזהיר המכון, עלולה להותיר את ישראל פחות בטוחה ולפגוע בעליונות האיכותית-צבאית הנדרשת בחוק האמריקאי.

ה"עצמאות" המוצהרת עלולה לכרסם בביטחון שאותו היא מתיימרת לחזק.

יש לכך גם פן אמריקאי. כפי שמסביר ניתוח ב-Foreign Policy, הסכם הסיוע מחייב את ישראל להוציא את הכסף בארה"ב עצמה, וכך הוא מממן אלפי מקומות עבודה בתעשייה האמריקאית. ולכן הקריאות לקצצו עולות זה שנים גם מהדמוקרטים (סנדרס, וורן) וגם, לאחרונה, מהימין.

נתניהו עשוי לחשוב שהקריאה לסיים את הסיוע מיטיבה עמו בקרב הבסיס הפוליטי שלו, אך בפועל היא העניקה לגיטימציה למבקשי הקיצוץ בוושינגטון – ולפי FDD, הסיוע צפוי כעת להסתיים מוקדם מכפי שהיה מסתיים אחרת.

ומעל הכול מרחף שבר אמון הדדי. בעוד האמריקאים מתרחקים מישראל, הישראלים מתרחקים מטראמפ: סקר ערוץ 12 מיוני 2026 מצא ש-71% מהישראלים אינם סומכים על טראמפ שישמור על האינטרסים שלהם בהסכם עם איראן – עלייה מ-62% בשבוע שקדם לו – ורק 11% מרגישים שישראל ניצחה במלחמה.

כשהאמון נשחק בשני הכיוונים בו-זמנית, הקרקע הרגשית של "הברית המיוחדת" מתערערת מבפנים ומבחוץ כאחד.

לסיכום: האם האמירה ש"ישראל בעלת ברית מופתית" משמעה יותר תמיכה?

התואר "בעלת ברית מופתית" אינו מבטיח חסות – הוא דורש עמידה על הרגליים לבד. ובעוד אמריקאים מאבדים אמון בישראל, ישראלים מאבדים אמון בטראמפ.

הכינוי הזה נשען על יכולתה של ישראל להגן על עצמה בתמיכה מוגבלת – ומגלם ציפייה לפחות תלות, לא הבטחה לסיוע גובר.

האם השחיקה בתמיכה הציבור האמריקאי בישראל היא חולפת, או מבנית? הנתונים הדוריים מצביעים על מגמה ארוכת-טווח: ככל שעולים בגיל, התמיכה גבוהה יותר; בקרב צעירים – משתי המפלגות – היא נמוכה. כשהדור המבוגר יתחלף, צפויה השחיקה להעמיק.

האם ויתור על הסיוע האמריקאי הוא צעד לכיוון עצמאות ישראלית?

מומחי ביטחון מזהירים שישראל כבר מוציאה שיעור חריג מהתוצר על ביטחון ותלויה בפלטפורמות אמריקאיות; גמילה מוקדמת עלולה להחליש ולא לחזק.

לקראת מערכות הבחירות הקרבות בשתי המדינות, עולות מן הנתונים כמה שאלות שראוי לבוחר לשקול. כשמעצמה מבקשת ממך לעמוד על רגליך לבד, האם נכון לבסס את הביטחון הלאומי על קשר אישי בין שני מנהיגים – או על אינטרסים ומוסדות יציבים?

כשהתמיכה הציבורית במדינה זרה נשחקת דווקא בקרב הדור הצעיר, האם אפשר עוד להתייחס ל"גיבוי הבלתי-מסויג" שהיא מעינקה כמובן מאליו? ומי שמבטיח לבוחר שהברית מעולם לא הייתה חזקה יותר – האם הוא מתאר את המציאות, או נאחז בתמונה שכבר השתנתה?

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.