זלנסקי ונתניהו – בין עמידה להשפלה

שני מנהיגים עמדו מול אותו נשיא אמריקאי, דונלד טראמפ, שהפעיל עליהם שני סוגים הפוכים של לחץ. נשיא אוקראינה, וולודומיר זלנסקי, ספג עוינות, איומים והגבלות על נשק – ובכל זאת לא ויתר על עצמאותו, וזכה לגיבוי אירופי רחב.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו נכנס למלחמה עם איראן מתוך תלות מובנית: רק ארה"ב החזיקה בפצצה שיכלה לסיים את המבצע בפורדו. ומי שזקוק לכוח של אחר כדי לסיים מלחמה – מאבד את השליטה על אופן סיומה, במיוחד כשאותו אחר שוקל שיקולים עסקיים ולא קיומיים.

ההבדל בין השניים אינו בתוצאות הצבאיות, השנויות במחלוקת. ההבדל הוא באופן שבו כל מנהיג ניהל את התלות שלו.

מה הלחצים שהפעיל טראמפ על נתניהו ועל זלנסקי?

בפברואר 2025, בפגישה שודרה בשידור חי מהבית הלבן, ספג זלנסקי נזיפה פומבית קשה מטראמפ ומסגנו, ג'.ד ואנס. הם דרשו ממנו לקבל הפסקת אש בתנאים שהכתיבה רוסיה, איימו "אנחנו בחוץ", וביטלו את עסקת המינרלים.

בימים שאחרי-כן, טראמפ השעה את כל הסיוע הצבאי לאוקראינה ואת שיתוף המודיעין כלחץ, ובכירים רפובליקנים קראו לזלנסקי להתפטר.

נתניהו עמד מול ההפך הגמור – לכאורה. הוא קיבל מטראמפ נכונות לתקוף את התשתית הגרעינית האיראנית בכוח אמריקאי, קרדיט פומבי ושותפות מבצעית.

אבל מה שנראה כגיבוי נדיב היה למעשה חרב פיפיות. ישראל לא יכלה לתקוף את פורדו לבדה – ולכן הכוח האמריקאי לא היה מתנה שאפשר לקחת או להשאיר. הוא היה תלות. ומי שנותן לך את מה שאתה לא יכול להשיג בעצמך, מחזיק במנוף עליך.

זה המבחן האמיתי: לא מי קיבל יחס טוב יותר – אלא מי ניהל טוב יותר את התלות שלו.

כיצד התמודד זלנסקי עם הלחץ של טראמפ להיכנס לפוטין?

זלנסקי לא נכנע. הוא סירב לוותר על האינטרסים הטריטוריאליים של אוקראינה, עמד על כך שכל הסכם דורש ערבויות ביטחון, ולא קיבל את גרסת הלחץ האמריקאית.

אוקראינה אינה "חזקה מתמיד". היא מאבדת שטח וסופגת אבדות כבדות. וזלנסקי עצמו הצהיר ביוני 2026 שהחודשים הקרובים יהיו מכריעים ותלויים בתמיכת האיחוד האירופי, ה-G7 ונאט"ו. התלות בעזרה חיצונית אמיתית.

זלנסקי לא ניצח בכל קרב מול הלחץ. בינואר 2026 הוא נאלץ להתפשר על תוכן – לקבל מסגרת אמריקאית לסיום המלחמה. אבל גם כשהתפשר על תוכן, הוא לא ויתר על מעמדו כצד שווה: אוקראינה נשארה שותפה למשא ומתן, לא נושא שמחליטים עליו בלעדיה.

המערב, פרט לארה"ב, התלכד סביבו – אירופה הגבירה את הוצאות הביטחון, נאט"ו חיזקה את גיבויה. הוא הפך לסמל מוסרי לא כי ניצח, אלא כי לא נשבר.

מדוע נתניהו פיתח תלות בטראמפ?

כדי להבין את מה שקרה, צריך להתחיל מעובדה טכנית פשוטה. ישראל לא יכלה לסיים את המלחמה לבדה. מתקן ההעשרה בפורדו חפור כתשעים מטר עמוק בתוך הר. רק פצצה אחת בעולם – ה-GBU-57 האמריקאית, במשקל 30 טון – מסוגלת להגיע אליו, ורק מפציץ B-2 יכול לשאת אותה. לישראל אין את שניהם.

לבקש את הסיוע הזה מול איום קיומי אינו חולשה – זו תבונה. אבל יש לכך מחיר אסטרטגי שצריך להכיר בו. לפי דיווח שפורסם ב-Axios, בכיר אמריקאי אמר שטראמפ ראה בפצצה החודרת "מינוף".

וכאן ההבדל המהותי: עבור ישראל זה היה איום קיומי. עבור טראמפ זה היה עסק – יציבות השווקים, מחיר הדלק, בחירות האמצע הקרבות, ולחץ סעודיה והמפרץ לא לערער את האזור. מי שמחזיק במינוף שאתה זקוק לו – ושיקוליו שונים משלך – מחזיק במפתח לסיום המלחמה.

אבל התלות לא הייתה רק טכנית – היא הייתה גם רגשית, ובכך טמון חלק גדול מההסבר. חמישה חודשים קודם לכן, באוקטובר 2025, טראמפ כפה על נתניהו את העסקה שהחזירה את החטופים החיים מעזה. הוא נחת בישראל, נשא נאום בכנסת, וזכה למחיאות כפיים בעמידה. כל ישראל – לא רק נתניהו – חוותה רגע של הקלה עצומה, ורבים הכירו לטראמפ תודה אמיתית כלפיו.

וכאן נוצרה שרשרת: קודם החטופים, אחר כך הכוח שהשלים את המבצע באיראן – חוב על גבי חוב. כשהגיע הרגע לעמוד על האינטרס הישראלי בהסכם, נתניהו כבר היה שקוע עמוק מדי בהכרת תודה מכדי לומר "לא".

שיכרון החושים המשותף – המוצדק כשלעצמו – הוא בדיוק מה שהקשה על ראייה צלולה. קשה להתעקש מול מי שזה עתה החזיר לך את החטופים.

וכאן הכשל. נתניהו נכנס למלחמה עם איראן מתוך תלות מובנית בכוח האמריקאי – ולא הבטיח לישראל מקום בשולחן שיבוא אחריה. כשהמשא ומתן האמריקאי-איראני התקדם לעבר הסכם שישראל ראתה כגרוע.

לפי דיווחים, הקרע בינו לטראמפ דווקא העמיק – ובמקום גיבוי, ישראל ספגה ביקורת פומבית מסגן הנשיא האמריקאי. והתוצאה המרה מכל: ישראל – שיצאה למלחמה לצד ארה"ב – מצאה את עצמה מחוץ לחדר כשנכתב ההסכם עם איראן. הצד שלחם, לא היה הצד שקבע.

האם נתניהו יכל להתנהל מול טראמפ אחרת?

כאן עולה השאלה החשובה: האם הייתה דרך אחרת? מי שטוען "טראמפ התהפך, אין מה לעשות" – חייב לענות עליה. נכון שישראל נכנסה כצד המבקש, ולמבקש אין כוח להכתיב תנאים. אבל גם מבקש אינו חסר אונים – יש צעדים שעמדו לרשות נתניהו, ואף אחד מהם אינו חוכמה בדיעבד.

הצעד הראשון: לגייס את הקונגרס, כפי שעשה ב-2015. כשנתניהו התנגד להסכם הגרעין של אובמה, הוא נשא נאום בקונגרס וגייס תמיכה דו-מפלגתית נגד מדיניות הנשיא. הכלי הזה היה זמין גם ב-2026 – הקונגרס לא נעלם. נתניהו פשוט בחר לא להשתמש בו, מחשש לפגוע ביחסיו עם טראמפ.

הצעד השני: לעגן הבנה על מקום ישראלי בדיפלומטיה – בזמן שהדלת עוד פתוחה. גם הצד המבקש יכול, במהלך התיאום הצבאי, לבקש התחייבות שישראל תשותף בשלב המדיני שאחרי הלחימה. לא תנאי שמכתיבים מתוך כוח, אלא הבנה שמעגנים בין שותפים – לפני שהמבקש הופך לנטל. נתניהו לא ביקש זאת, וכשהדלת נסגרה, כבר לא הייתה לו עמדה.

שני הצעדים האלה לא היו פנטזיה. הם היו זמינים, ריאליים, ומעוגנים בניסיון. העובדה שאף אחד מהם לא ננקט אינה תוצאה של מהפך אמריקאי – היא תוצאה של בחירה ישראלית.

האם נתניהו קיבל את דרישות טראמפ בגלל אינטרס אישי?

עבור רוב המנהיגים, סיום מלחמה הוא הקלה. עבור נתניהו, הוא גם סיכון אישי. כל עוד ישראל במלחמה או על סף מלחמה, הזרקור הציבורי והתקשורתי נתון לביטחון – לא למשפטו המתנהל ברקע. ברגע שהלחימה נפסקת והמתח יורד, הפוקוס חוזר לאולם בית המשפט. הוא המנהיג היחיד שעבורו דווקא ההרגעה – מה שכולם מייחלים לו – טומנת מחיר אישי.

ניגוד העניינים של נתניהו הוא עובדה. מי שמקבל את ההחלטות על עיתוי סיום הלחימה הוא בדיוק מי שיש לו סיבה אישית לחשוש מאותו סיום. זה לא הופך כל החלטה שלו לפסולה – אבל זה מטיל על הבוחר חובה להיות ער לכך.

וזו בדיוק הסיבה שהצעדים שלא ננקטו כל כך משמעותיים. כשהבחירות שוב ושוב נופלות על המסלול שמשמר את התלות ואת המתח – הבוחר זכאי לשאול אם ההחלטות מתקבלות לפי האינטרס הביטחוני בלבד. לא להאשים – לשאול. זו זכותו, ואולי חובתו.

אפשר להשוות בין נתניהו לזלנסקי?

ההשוואה בין שני המנהיגים אינה מושלמת. זלנסקי נלחם באויב יחיד, ענק וחזק מאוקראינה בגבול מוגדר; נתניהו ניהל מלחמה רב-זירתית מול אויבים רבים החלשים מישראל: איראן, חזבאללה, חמאס וזירות נוספות. הנסיבות שונות.

אבל מורכבות רבה יותר דורשת עצמאות אסטרטגית רבה יותר, לא פחות. ככל שהמערכה מסובכת יותר, כך חשוב יותר שלא להישען על מנהיג זר אחד כעוגן יחיד. נתניהו עשה בדיוק את ההפך – ובמערכה המסובכת ביותר, בחר בתלות הגדולה ביותר.

סיכום

זלנסקי ניצב בעמדה גרועה – עוינות, איומים, השעיית נשק – ובכל זאת שמר על כבוד ועל עצמאות. נתניהו נכנס למלחמה מתוך תלות בכוח האמריקאי – ולא דאג להבטיח לישראל עמדה עצמאית שתחזיק כשהרוח תשתנה.

קל לתלות את הכל בכך שטראמפ "התהפך על ישראל" – אבל זו תשובה חלקית. האינטרס של טראמפ מעולם לא היה קיומי אלא עסקי. נתניהו תלה את ביטחון ישראל במי שמדד ההצלחה שלו הוא שווקים ובחירות, לא הישרדות – וזה היה ידוע מראש.

וכפי שראינו, היו דרכים אחרות. בעל ברית שמשנה כיוון הוא נתון קבוע בפוליטיקה בינלאומית; ההיערכות אליו היא תפקיד המנהיג, לא הפתעה שאפשר להתנער ממנה.

ולכן השאלה שצריכה ללוות את הבוחר אל הקלפי בבחירות הקרובות אינה "האם טראמפ אכזב". היא: האם אני סומך על מי שתלה את ביטחון ישראל במנהיג זר – ולא הבטיח לה עמדה עצמאית – שינהל את התלות הזו טוב יותר בפעם הבאה? זו השאלה שתקבע אם הלקח נלמד, או יחזור על עצמו.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.