מצעד הגאווה במצפה רמון ביום שישי האחרון היה צבעוני, יפה ומרגש. היו שם חיוכים, דגלים צבעוניים, משפחות, צעירות וצעירים, אנשים שבאו להגיד דבר פשוט: אנחנו כאן. יש לנו מקום. מגיע לנו לחיות בכבוד ובביטחון גם במצפה רמון, גם בנגב, גם בכל מקום אחר בישראל.

ואז ראינו מה הכינו לנו תושבי מצפה רמון החדשים.

על מכוניות חונות נתלו השלטים: "גאווה אמיתית, גאווה לאומית", "פרוגרס = כישלון, מסורת = ניצחון". בחלונות הבתים, שוב ושוב, אותו השלט: "המשפחה מנצחת". מעל גן משחקים של ילדות וילדים התנוסס שלט ענק: "משפחה, הכי ישראלי שיש".

מצעד הגאווה במצפה רמון בשישי האחרון היה צבעוני, יפה ומרגש. ואז ראינו מה הכינו לנו תושבי מצפה רמון החדשים. בין השאר, שלטים על מכוניות חונות: "גאווה אמיתית, גאווה לאומית", "פרוגרס = כישלון, מסורת = ניצחון"

הכל באותו פונט. אותה שפה. אותו עיצוב. אותו מסר. לא מחאה ספונטנית של תושבים מודאגים, אלא קמפיין הומופובי מאורגן, מתוקצב ומתוכנן. כזה שבא להבהיר מי "הטובים" ומי "הרעים", מי איתנו ומי לא אנחנו. קמפיין שצועק: אתם לא שייכים, לא מוזמנים, לא "משלנו", לא "של ישראל" – יש ביטוי דוחה, מפלג ומסית מזה? דגלי גאווה נתלשו במהלך השבוע מחלונות הבתים, ממכוניות ומבתי עסק, ביצים הושלכו על צועדים במצעד. אין שום דבר יהודי באלימות הזאת.

שלטים נגד להט"ב במצפה רמון

אלה כספי המיסים שלי ושלכם, שהתנוססו על עמודי חשמל, מכוניות ובניינים ברחבי העיר. אבל, יותר מזה – אנחנו משלמים על זה את המחיר הכבד שהוא העתיד של כולנו. בעל כורחנו אנחנו שותפים לניסיון להגדיר מחדש מהי משפחה, מהי יהדות ומהי ישראליות לפי יהדות מגזרית חשוכה.  אם לא נעצור את התנועה המשיחיסטית, אלה המראות שנראה בכל רחבי מדינת ישראל, זו שתהפוך למדינת הלכה. זוהי מדינת יהודה, שכולנו נחייה בה אם לא נתעורר עכשיו.

כי זה לא סיפור של מצעד אחד או של ישוב מרוחק אחד בנוף המדברי המשגע של מכתש רמון. זוהי תוכנית-על ומצפה רמון היא רק דוגמה לאיך זה נראה כשהכיבוש המשיחי מצליח.

תמונה ממצעד הגאווה במצפה רמון, 2026 (צילום: נועה ביגון)

מאז שנבחר לפני כשנתיים וחצי ראש מועצה שמזוהה עם מפלגת נעם של אבי מעוז, שינתה מצפה רמון את פניה. תקציבי העתק של אורית סטרוק (המיסים שלנו) לגרעינים תורניים סייעו וממשיכים לסייע לקידום תוכנית הכיבוש של העיר.

קמפיין הומופובי מאורגן, מתוקצב ומתוכנן, שבא להבהיר מי "לא של ישראל". דגלי גאווה נתלשו מחלונות הבתים, ממכוניות ומבתי עסק, ביצים הושלכו על צועדים במצעד. אין שום דבר יהודי באלימות הזאת

תקציב משרד ההתיישבות הוא כמיליארד שקל בשנה, מאות מיליונים ממנו מוזרמים להשלטת יהדות משיחית, קיצונית, גזענית ואלימה ברחבי הארץ.   

וכך, הופקע בעיר הדיור הציבורי לטובת תלמידי ישיבה, מוסדות תורניים חדשים נבנים מכספי מדינה ולקהילה אחת בלבד, כיתות מתרחבות, מבנים משופצים ופעילויות לקידום "ערכי היהדות" מתוקצבות. זאת בעוד החינוך הממלכתי, הרווחה ומוסדות התרבות הליברליים מיובשים מתקציבים.

בית הספר היסודי הדמוקרטי הוא היחיד שמשרת היום את המשפחות החילוניות והמסורתיות בעיר. בית ספר ממלכתי בניהול הורים, שנזנח על ידי המועצה. אין מספיק כיתות, אין משאבים וההורים נאלצים להיאבק על בנייה של כיתות חדשות כדי שלילדים תהיה סביבת לימודים ראויה.

מאידך, שכבת כיתה א' תפתח בספטמבר עם 8 תלמידים בלבד. עדות לנטישת האוכלוסייה הליברלית, שלא רואה עוד את מקומה בישוב. וזו התמונה בערד עם הכיבוש של חסידי גור ובטבריה ובבית שמש עם ההשתלטות של החצרות החרדיות. זו התמונה שאנחנו עלולים לראות בתל אביב, שממש בימים אלה תושביה של שכונה חילונית מוצאים עצמם נאלצים לצאת למאבק נגד מקווה שמישהו החליט לבנות בלב הקהילה שלהם.

וזה קורה גם ברמת גן, בהוד השרון, בהרצליה, ברמת השרון וברחובות, וגם בעתלית, בכפר יונה ובאשקלון – הערים המסומנות היום על ידי סטרוק ובצלאל סמוטריץ', הגרעינים התורניים וחב"ד. בערים האלה שוב ושוב מוצא את עצמו הציבור הליברלי נאלץ להילחם על צביון העיר שלו ועל אורחות חייו.

שכבת כיתה א' תפתח עם 8 תלמידים בלבד. עדות לנטישת האוכלוסייה הליברלית, שלא רואה עוד את מקומה בישוב. וזו התמונה בערד עם הכיבוש של חסידי גור ובטבריה ובבית שמש עם ההשתלטות של החצרות החרדיות

זה האתגר האזרחי הגדול של הממשלה הבאה. הניצחון המוחלט יגיע כשכל משפחה מכל סוג, מגדר וצבע תוכל לחיות כאן בכבוד ושוויון.

הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר ת״א- יפו. ממקימות בונות אלטרנטיבה וחוזה חדש. רגולסקי היא אמא לשלושה, אשת תקשורת ואקטיביסטית שנאבקת על דמותה של ישראל בשנתיים האחרונות ולא תעצור עד שיהיה פה טוב יותר.