אחד האירועים המכוננים בחיי הפוליטיים התרחש בדיון שגרתי בוועדה לתכנון ובנייה בעיריית תל אביב-יפו. במהלך דיון על פרויקט מגורים גדול, ביקש חבר מועצה מטעם ש"ס לוודא שהמרפסות בדירות יהיו גדולות מספיק לגודל תקני של סוכה.

אני זוכרת שיצאתי מהדיון הזה עם תחושת אי נוחות מסוימת. לא על עצם הדרישה, להפך. התרשמתי ממנה. היה בה משהו בהיר, פשוט וטבעי. הוא ידע בדיוק מה הציבור שהוא מייצג צריך, ועמד על כך ללא היסוס.

השאלה שהטרידה אותי מאז איננה מה הוא ביקש. השאלה היא מה אנחנו מבקשים. במשך שנים ארוכות, המחנה הליברלי התקשה לענות על השאלה הזו.

חבר מועצה מטעם ש"ס לוודא שהמרפסות בדירות יהיו גדולות מספיק לגודל תקני של סוכה. אני זוכרת שיצאתי מהדיון בתחושת אי נוחות. לא על מה שביקש למען הציבור שלו, אלא מה אנחנו מבקשים, המחנה הליברלי

במקום לתרגם את הערכים שלנו: חירות, שוויון, דמוקרטיה ושותפות אזרחית – למדיניות ברורה ולסדרי עדיפויות, מצאנו את עצמנו בעמדת מגננה. היינו עסוקים בלהסביר, להצדיק, להכיל ולבלום. מתוך אמונה שאם רק נהיה ממלכתיים יותר, מתונים יותר ומנומסים יותר, נצליח לשמור על המרחב הליברלי.

אלא שבשנים האחרונות התברר שהתגוננות אינה אסטרטגיה. דווקא ברגע שבו עצמאות מערכת המשפט, חופש הביטוי, החברה האזרחית, זכויות מיעוטים והשותפות בין יהודים לערבים מוצגים שוב ושוב כבעיה שיש לפתור, הגיע הזמן להפסיק להסתפק בבלימת נזקים. הגיע הזמן לומר בקול ברור איזו ישראל אנחנו מבקשים לבנות.

אבל אולי הגיע הזמן לקחת השראה מהמאבק הגאה ולהפוך את המשוואה?
לא משום שהמאבק הגאה הוא המודל היחיד לשינוי חברתי, אלא משום שהוא יכול ללמד אותנו שיעור עמוק יותר על פוליטיקה ועל כוח.

במשך שנים חיינו בארון. לא רק ארון של זהות, אלא גם ארון של פחד. פחד להיראות, פחד להרגיז, פחד לדרוש מקום.

היציאה מהארון לא הייתה רק הכרזה על מי שאנחנו. היא הייתה החלטה להפסיק להתנצל על עצם קיומנו במרחב הציבורי.

הלקח הגדול של המאבק הגאה לא היה רק הזכות להתקיים. זה קרה כשהבנו שאי אפשר להסתמך על תקציבים מזדמנים ופרויקטליים, ודרשנו שהמדינה תכניס את תקציבי הקהילה הגאה לבסיס התקציב, מתוך דרישה למחויבות קבועה של המדינה לכל אזרחיה.

בשנים האחרונות התברר שהתגוננות אינה אסטרטגיה. הגיע הזמן להפסיק להסתפק בבלימת נזקים, לומר בקול ברור איזו ישראל אנו מבקשים לבנות. אולי לקחת השראה מהמאבק הגאה ולהפוך את המשוואה

זה קרה כשנאבקנו על ייצוג במוקדי קבלת ההחלטות, במערכת המשפט, בשלטון המקומי, בתקשורת ובתרבות.

זה קרה כשהפסקנו לראות בעצמנו אורחים בחברה הישראלית והתחלנו להתנהג כמו מה שאנחנו באמת: חלק בלתי נפרד ממנה.

והשיא הגיע כאשר מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות, עמדו לצד הקהילה הגאה והובילו איתנו את מחאת השוויון ההיסטורית בסיומו של יום השבתה שהצטרפו אליו למעלה מ300 עסקים במשק.

באותו רגע השתנו כללי המשחק. התברר שהציבור הישראלי לא רק מוכן להכיל את הערכים הללו, אלא מוכן להיאבק עליהם. הטעות הגדולה היא לחשוב שהמאבק הגאה הוא מאבק של קהילה אחת. התפכחנו. מעכשיו הציבור הליברלי כולו נאבק יחד על חירות וחופש.

אנחנו מפסיקים להגדיר את עצמנו דרך מה שאנחנו מתנגדים לו, ומבהירים מה אנחנו מבקשים לבנות: מדינה שמעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה – יהודים וערבים, נשים וגברים, להט"בים וסטרייטים.

אנו מבהירים מה אנחנו מבקשים לבנות: מדינה שמעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה – יהודים וערבים, נשים וגברים, להט"בים וסטרייטים. מדינה שמכבדת את חירות הפרט ואת חופש הבחירה

מדינה שמכבדת את חירות הפרט ואת חופש הבחירה, שמאפשרת לכל אדם להקים משפחה כרצונו, להתחתן ולהתגרש לפי אמונתו, לנוע במרחב הציבורי גם בשבת, לקבל חינוך ציבורי איכותי ללא קשר למקום מגוריו או למצבו הכלכלי, ולחיות בביטחון ברחוב, בבית ובמרחב הציבורי.

הערכים הליברליים אינם עוברי אורח במרחב הציבורי. הם חלק מהיסודות שעליהם נבנתה המדינה הזאת. הם המנוע של הכלכלה הישראלית, של התרבות הישראלית, של המחקר, החדשנות והחוסן החברתי שלנו.

חודש הגאווה שהתקיים בימים אלה מזכיר לנו שיציאה מהארון איננה אירוע חד-פעמי. היא החלטה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. לבחור בנראות במקום בהסתרה. באומץ במקום בפחד. בדרישה במקום בהתנצלות.

נדמה לי שזה בדיוק האתגר של המחנה הליברלי בישראל היום.

לצאת מהארון.

לומר בקול ברור מה אנחנו מאמינים בו, איזה עתיד אנחנו מבקשים לבנות כאן, ולהפסיק לפחד מהעובדה שמיליוני ישראלים שותפים לחזון הזה.

חודש הגאווה מזכיר לנו שיציאה מהארון אינה אירוע חד-פעמי. היא החלטה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. לבחור בנראות במקום בהסתרה. בדרישה במקום בהתנצלות. כך גם היציאה מהארון הליברלי

לצאת מהארון הליברלי פירושו להפסיק להתבייש בחזון שלנו, ולהתחיל להיאבק עליו באותה נחישות שבה אחרים נאבקים על החזון שלהם. לא משום שאנחנו רוצים פחות מהם, אלא משום שאנחנו רוצים יותר עבור כולנו.

חן אריאלי היא היא סגנית ראש עיריית תל אביב יפו ויו״ר עמותת איגי. מתמודדת לפריימריז מטעם הדמוקרטים ושואפת להיות הח״כ הלסבית המוצהרת הראשונה.