בשבעה באוקטובר הוכתה מדינת ישראל בטראומה הקשה בתולדותיה כמדינה. ממדי האובדן, האכזריות וההלם העמידו את אנשי ונשות בריאות הנפש מול מציאות שלא היו לה תקדימים מקצועיים.

הם נדרשו לטיפול בשורדי טבח המוני מתוך אזורי לחימה פעילים, ליווי משפחות חטופים וחטופות לאורך חודשים של אי ודאות, עבודה עם קהילות שפונו מבתיהן ומן היישובים שלהן לזמן בלתי מוגבל, ליווי ילדים שחזרו למסגרות זמניות אחרי שראו זוועות וטיפול באנשי הצלה ולוחמים שנחשפו שוב ושוב לאירועי קיצון.

ההצטברות של האירועים והיקף הפגיעות יצרו סיטואציה ייחודית. הביטוי המקצועי הראשוני לכך בקרב אנשי ונשות המקצוע היה תחושה של חוסר אונים ואי ודאות.

ממדי האסון העמידו את אנשי בריאות הנפש מול מציאות חסרת תקדימים מקצועיים. הצטברות האירועים והיקף הפגיעות יצרו סיטואציה ייחודית, שביטויה המקצועי הראשוני היה תחושת חוסר אונים ואי ודאות

לא היו פרוטוקולים מסודרים למצבים כאלה. לא הייתה ספרות מקצועית שידעה להדריך כיצד מטפלים בקהילה שלמה שנעקרה מביתה בן לילה, או איך מדברים עם ילדים על חטיפה ושבי, כשהאירועים עצמם עדיין נמשכים.

התחושה הרווחת הייתה שהידע והניסיון הקיימים בידינו אינם מותאמים לסיוע באסון בקנה המידה של השבת השחורה. ועם זאת, רבים מאנשי בריאות הנפש התייצבו בשטח מתוך נאמנות למקצוע ולחובה האתית שבבסיסו: the duty to care.

בעזרת הניסיון הקליני שכן היה קיים, אינטואיציה מקצועית, עבודת צוות והומניזם, הם הצליחו לפתח ולהתאים מענים תוך כדי תנועה. הכאוס וחוסר האונים פגשו מחויבות, רגישות ויצירתיות מקצועית, וברגעים הללו נולדה עשייה פורצת דרך.

בנט"ל, כעמותה שאחד מיעדיה הוא להיות מגדלור ידע בתחום הטראומה על רקע לאומי בישראל, היה ברור שהאסון שהתרחש ישנה לא רק את החברה הישראלית אלא גם את הפרדיגמות הקיימות לגבי מצבי חירום, אסונות וטראומה נפשית והטיפול בה.

עם הניסיון הקליני שכן היה, אינטואיציה מקצועית, עבודת צוות והומניזם, הצליחו לפתח ולהתאים מענים תוך כדי תנועה. הכאוס וחוסר האונים פגשו מחויבות, רגישות ויצירתיות מקצועית, ונולדה עשייה פורצת דרך

מתוך ההבנה הזאת התגבשה גם משימה נוספת: לתעד את הידע שנוצר בזמן אמת, לפני שיתפזר בין קליניקות, צוותים וארגונים. התיעוד נמצא בספר "קו של אור". יותר מאשר ספר על תקופה מסוימת, מדובר בתיעוד של רגע מכונן בהתפתחות הידע המקצועי בתחום הטראומה.

מתוך הפריזמה של בריאות הנפש, הקורא נחשף להתמודדות של פרטים, קהילות וארגונים במהלך הימים והחודשים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר, ולדרכים שבהן נבנו מענים חדשים לנוכח מציאות חסרת תקדים.

בין דפיו נמצאים סיפורים ותובנות מעבודה עם שורדי המסיבות, תושבי העוטף, מפוני הצפון, שורדי שבי, ילדים, בדואים תושבי הנגב, משפחות שכולות, אנשי זק"א ושורה, אנשי מילואים ועוד.

אנו עדות לכך, שבמקומות אשר בהם האימה והאכזריות הן מהקשות שיש, נמצאים גם קווי אור: חמלה, אומץ ונדיבות. לצד השבר, האובדן והפוסט טראומה, נחשפת גם יצירתיות מקצועית יוצאת דופן: פרוטוקולים שנבנו בזמן אמת, שיתופי פעולה חסרי תקדים בין ארגונים, גישות טיפוליות שהותאמו למציאות חדשה, ותפיסה הולכת ומתרחבת שלפיה החלמה וטיפול נטועים עמוק בקהילה ובקשרים הבין אישיים שבתוך החברה.

אנו עדות לכך, שבמקומות אשר בהם האימה והאכזריות הן מהקשות שיש, נמצאים גם קווי אור: חמלה, אומץ ונדיבות. לצד השבר, האובדן והפוסט טראומה, נחשפת גם יצירתיות מקצועית יוצאת דופן

במובן זה, חשיבותו של הספר אינה רק במה שהוא מספר על התקופה, אלא גם במה שהוא משמר עבורה: ידע שנרכש בתנאי קיצון וצפוי ללוות את קהילת המטפלים, החוקרים ומערכות בריאות הנפש עוד שנים רבות קדימה.

ד"ר תמר לביא ופרופ' רחל דקל, עורכות הספר "קו של אור" ביוזמת עמותת נט"ל ובהוצאת הפרדס.

ד"ר תמר לביא היא פסיכולוגית חינוכית, פסיכותרפיסטית ומנהלת פיתוח ידע מקצועי בעמותת נט״ל. עבודתה משלבת פרקטיקה קלינית, מחקר והוראה בתחום הטראומה הנפשית מתוך עמדה קהילתית וחברתית רחבה.

פרופ' רחל דקל היא פרופ' מן המניין בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. יזמה ומובילה את מיזם "אדוות להחלמה", העוסק בפיתוח מענים לאחר טראומה בראייה משפחתית. הספר נולד מתוך מחויבות ארוכת שנים לחיבור אקדמיה-שדה.