ישנם רגעים בתולדותיה של חברה שבהם משבר פוליטי, שנראה לגיטימי כשלעצמו, מסתיר משבר מוסרי וערכי עמוק. ברגע כזה, השאלה איננה עוד אם הממשלה טובה או רעה, אם מדיניותה נכונה או שגויה או האם ראוי להחליפה בבחירות.

השאלה האמיתית היא האם שלטון, המוכיח בפעולותיו שכל כוונותיו להטיב עם השליט ותומכיו, ראוי לשלוט – גם אם הוא זוכה לרוב בבחירות, וגם אם הוא נהנה מרוב פרלמנטרי.

אריסטו, בחיבורו "פוליטיקה", כבר חרץ את דינו של שלטון כזה. עבורו, ההבחנה בין משטר תקין למשטר מושחת קשורה בתכלית פעולותיו: שלטון הפועל לטובת הכלל הוא שלטון ראוי; שלטון הפועל לטובת השליטים הוא שלטון מושחת של כנופיית בעלי כוח.

השאלה כבר אינה האם ראוי להחליף את הממשלה בבחירות, אלא האם שלטון, המוכיח בפעולותיו שכל כוונותיו להטיב עם השליט ותומכיו, ראוי לשלוט – גם אם הוא זוכה לרוב בבחירות או נהנה מרוב פרלמנטרי

כלומר, לפי אריסטו, מדינה שנבחריה אינם נוהגים כנאמני ציבור היא מדינה שנחטפה בידי שליטיה. הבחנה זו לא איבדה מתוקפה במשך יותר מאלפיים שנה. להפך, היא הפכה אבן היסוד לעקרון האמנה החברתית.

האמנה החברתית, כפי שנוסחה על-ידי תומס הובס, ג'ון לוק וז'אן-ז'אק רוסו, מניחה הסכמה עקרונית של האזרח לוותר על מקצת מזכויותיו וחירותו לטובת שלטון מרכזי, שמחויב להגן על חייו, להבטיח את ביטחונו ולשמור על קניינו.

כלומר, עקרון היסוד של הדמוקרטיה המערבית מניח כי המדינה איננה רכושו של השליט, אזרחיה אינם נתינים ואוצר המדינה אינו חשבונו הפרטי. השלטון איננו בעליה של המדינה; הוא נאמנהּ.

מכאן גם נובע ההבדל המכריע בין חוקיות ללגיטימיות. ממשלה יכולה להיות חוקית לחלוטין, אך לאבד את הלגיטימיות המוסרית שלה אם היא חדלה לפעול כנאמן הציבור. הלגיטימיות של שלטון דמוקרטי איננה ניתנת כצ'ק פתוח אחת לארבע שנים, אלא היא מתחדשת מדי יום באמצעות בחינת שיקול הדעת של החלטות השלטון.  

בישראל קיבל רעיון זה ביטוי ברור במשפט המנהלי. עקרונות הסבירות, השוויון, המידתיות והאיסור על שיקולים זרים אינם המצאות של משפטנים ואינם מכשולים ששמו "הפקידים" בפני "המשילות". הם התרגום המשפטי של עקרון אחד פשוט: עובד ציבור אינו אדון הציבור אלא שלוחו.

יש הבדל מכריע בין חוקיות ללגיטימיות. ממשלה יכולה להיות חוקית לגמרי, אך לאבד את הלגיטימיות המוסרית שלה אם היא חדלה לפעול כנאמן הציבור. לגיטימיות של שלטון דמוקרטי לא ניתנת כצ'ק פתוח אחת ל-4 שנים

כל החלטה שלטונית חייבת להיבחן – לא לפי מידת ההטבה שהיא מעניקה לשליט ולתומכיו אלא לפי מידת התאמתה לאינטרס הציבורי. כאן נחשף השבר המוסרי והערכי שביצעה ממשלת ישראל הנוכחית.

חומרת מעשיה של ממשלת בנימין נתניהו אינה בהחלטה אחת או בחוק מסוים, שיכולים להיראות כחלק מסדר יום פוליטי לגיטימי, אלא מתוך צבר מעשים ופעולות, שיכולים להעיד על שינוי מהותי בהגדרת היחסים שבין שלטון לאזרחים. 

כאשר חוק יסוד, שנועד לבטא את העקרונות המעצבים של החברה, משמש לא רק כלי לפתרון משבר קואליציוני אלא מעניק העדפה ברורה למגזר אחד עם פני הציבור כולו; כאשר משאבי המדינה מחולקים על-פי שיקולים פוליטיים; כאשר אנשים מתמנים לתפקידי מפתח בשירות הציבורי על-פי מידת נאמנותם לשליט ולא על-פי כישורים והתאמה; כאשר עורך-הדין הפרטי של השליט מתמנה למבקר מדינה, תוך ביזוי ההליך החוקי – מתברר, באופן חד-משמעי, כי המחוקק בישראל הפך מנאמן ציבור לנאמן השליט.

לנוכח חומרת מעשיה של ממשלת נתניהו, המדינה חדלה להיות מסגרת מאחדת, הנוהגת באזרחיה על-פי עקרון השוויון, והופכת למנגנון של חלוקת טובין על-פי זהות פוליטית ואינטרס מפלגתי

במקרה כזה נאמנותו העליונה של האזרח איננה נתונה לממשלה, אפילו אם זו נהנית מרוב פרלמנטרי ושולטת כחוק. במציאות כזאת נאמנותו של האזרח נתונה לעקרונות היסוד של האמנה החברתית ומגילת העצמאות: שלטון החוק, שוויון בפני החוק, עצמאות המוסדות הממלכתיים, טוהר המידות, ומעל לכל העיקרון שהכוח השלטוני איננו רכוש השליט אלא פיקדון שניתן לו בנאמנות.

ברגע שהשלטון חדל לנהוג כנאמן ציבור, ממילא מתבטלת חובת הנאמנות של הציבור לשלטון.  

במקרה כזה, התנגדות אזרחית באמצעים חוקיים ודמוקרטיים – מחאה ציבורית, ביקורת חופשית, פנייה לערכאות וכל התארגנות פוליטית – אינה ביטוי לחוסר נאמנות למדינה. נהפוך הוא: היא הביטוי העמוק ביותר לנאמנות כלפיה.

חברה דמוקרטית איננה נבחנת ביכולתה לבחור שלטון בבחירות אלא דווקא בנכונותם של אזרחיה להזכיר לנבחרים כי אין הם בעלי המדינה אלא משרתיה. מכאן, שרוב פרלמנטרי איננו יכול להיות אמת המידה היחידה לחוקיות פעולות השלטון. הרוב מעניק סמכות למשול, אך הוא איננו מעניק היתר לרוקן את מוסדות המדינה מתוכנם ולהכפיף את החוק לצורכי השלטון.

המסורת היהודית ביטאה רעיון זה באופן ברור ופשוט. לפי האמור בתלמוד (הוריות י, ע"א), עובד ציבור הוא עבד של הציבור ולא אדונו.

אם השלטון חדל לנהוג כנאמן ציבור, מתבטלת חובת נאמנות הציבור לשלטון. במקרה כזה, התנגדות אזרחית באמצעים חוקיים – מחאה, ביקורת, פנייה לערכאות והתארגנות פוליטית – היא ביטוי נאמנות למדינה

ברגע שהשלטון אינו נוהג כעבד של הציבור ומתחיל לראות בציבור עבד לשלטון, אין הוא משנה רק את דרכי פעולתו, את מהותה של המדינה ואת אופי החברה, הוא למעשה חותר תחת יסודות קיומה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.