בכל כמה שנים החברה הישראלית מגלה מחדש את "הנוער של היום" – ומייד נבהלת ממנו. פעם הוא שטחי, פעם הוא אלים, פעם הוא ימני מדי, פעם הוא חסר ערכים. עכשיו, נדמה, הגיע שוב תורו לעמוד למשפט ציבורי.

כל הצעירים ימנים קיצוניים? אין להם חשיבה ביקורתית? מערכת החינוך פשטה רגל? הנוער נהיה רצחני? כן, אתם מפחדים. והאמת, זה לא חדש.

החדשות הטובות הן שהבהלה הזאת לא בהכרח מעידה על המציאות. החדשות הרעות הן שהיא גם לא תוביל אותנו למקום טוב יותר.

עכשיו, נדמה, הגיע שוב תורו של הנוער לעמוד למשפט ציבורי. כל הצעירים ימנים קיצוניים? אין להם חשיבה ביקורתית? מערכת החינוך פשטה רגל? הנוער נהיה רצחני? כן, אתם מפחדים. והאמת, זה לא חדש

כבר לפני יותר מ־70 שנה תיאר הסוציולוג סטנלי כהן את "הפניקה המוסרית": מצב שבו חברה לוקחת תופעות קצה, מנפחת אותן, והופכת אותן להוכחה כביכול על קבוצה שלמה. נוער וצעירים הם תמיד יעד נוח לפניקה כזאת. הם מספיק קרובים כדי להדאיג אותנו, ומספיק רחוקים כדי שנוכל להשליך עליהם את כל החרדות שלנו.

ראיתי את זה גם בניתוחים המביכים על הדור שלי, דור ה־Y, כשטענו שאנחנו עילגים רגשית, מרוכזים בעצמנו ולא מסוגלים לפעול מחוץ לעצמנו. עכשיו זה קורה שוב.

בסרטונים של ליאור שליין, למשל, צעירים – לרוב מהצד השני של המפה, ממכינות וישיבות – הופכים לחומר גלם. הוא פוגש אותם, מוכיח אותם, מסיים בפאנץ', והקהל משתולל. הם לא באמת הנושא: הם תפאורה.

גם כשעופר שלח קורא לצעירים "זקנים", כי המסר של אחדות לא מספיק בועט בעיניו, הוא מפספס משהו עמוק יותר: אולי הם דווקא כן בועטים, רק לא בדרך שהמבוגרים מצפים לה. אולי הם בועטים בשפה הפוליטית שהביאה אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום.

והחמור מכל הוא האופן שבו החברה הישראלית ממהרת להפוך את רוצחי ימנו בנימין זלקה לפניו של דור שלם. הנה, אומרים לנו, זה הנוער שלנו. דור שרוצח.

אבל את האמת אי אפשר להכניס לסרטון של דקה. ובטח שאין אמת אחת שנכונה למיליוני צעירים.

כבר לפני יותר מ־70 שנה תיאר הסוציולוג סטנלי כהן את "הפניקה המוסרית": מצב בו חברה לוקחת תופעות קצה, מנפחת אותן, והופכת אותן להוכחה כביכול על קבוצה שלמה. נוער וצעירים הם יעד נוח לפניקה כזאת

האמת על נוער וצעירים בישראל מורכבת. יש בהם אלימות, שנאה ופחד – חלקו מוצדק במציאות המטורללת שאנחנו חיים בה. יש גם קצה של עבריינות חמורה, שגדל בארוגות של הפקרות והזנחה.

אבל יש בהם גם גבהים, עומק ומסירות שקשה למצוא במקומות אחרים. את פני הדור הזה אפשר לראות לא רק בכותרות על אלימות, אלא גם ברשימות ההמתנה למכינות, לשנות השירות ולתוכניות הצעירים.

אני ניגש לזה כאיש חינוך. וכאיש חינוך אני דורש מעצמי קודם כול להקשיב. לא לדבר עליהם, אלא לפגוש אותם. ומהמפגש הזה אני שומע כמיהה לשורשים – כן, גם למסורת. אני שומע אכזבה מהעולם ומהמערב, רצון באחריות, בסולידריות ובדאגה לחלש, עצב על מה שאיבדו, כעס על חוסר השוויון בנטל, ופטריוטיות שחזרה להיות מילה לגיטימית.

שלא נטעה: יש בעיות חמורות. הדור הזה חווה טלטלה עצומה, ויהיו לכך השלכות. אבל דווקא משום כך, במקום לצבוע את כולו בצבעי הבהלה, צריך להעצים את הכוחות שכבר קיימים בתוכו.

הרוצחים של ימנו זלקה והמתדפקים על דלתות המכינות הם בני אותו דור. זאת בדיוק הנקודה. אין "דור" אחד שאפשר להכניס לכותרת. יש דור מורכב, פצוע, כועס, מחפש דרך – וגם מלא כוחות.

הרוצחים של ימנו זלקה, והצעירים המתדפקים על דלתות המכינות הם בני אותו דור. זאת בדיוק הנקודה. אין "דור" אחד שאפשר להכניס לכותרת. יש דור מורכב, פצוע, כועס, מחפש דרך – וגם מלא כוחות

צעירים לא צריכים שנפחד מהם, וגם לא שנריע להם מהיציע. הם צריכים מרחב, כלים ואמון כדי לכתוב בעצמם את הסיפור של הדור הזה. אם ניתן להם את אלה, נגלה שיש לנו על מי לבנות. ובעיקר – מי שיבנו מחדש.

חן שמיר הוא איש חינוך, יזם ומייסד הקיבוץ האקדמי במכללת בית ברל.