יותר ויותר תינוקות נשארים לבדם בבתי החולים. אנחנו נוהגים לקרוא להם "תינוקות בודדים". לא בהכרח משום שאין להם הורים, אלא משום שברגעים שהם הכי זקוקים להם, ההורים שלהם פשוט לא יכולים להיות לידם.

קצת כמו המושג "חייל בודד", גם כאן הבדידות אינה נובעת בדרך כלל מהיעדר משפחה, אלא ממציאות שמותירה את החייל בודד ורחוק ממשפחתו.

תחשבו לרגע על המקרה הפשוט של לידת תאומים. אמא שחוזרת מבית החולים עם תינוק אחד בידיים, כשאת אחיו התאום היא נאלצה להשאיר בפגייה. לא כי רצתה, אלא כי לא הייתה לה ברירה. בעיר הזרה אליה התפנתה מביתה בצפון במהלך המלחמה, היא לא מכירה אף אחד. בעלה יוצא מדי בוקר לצפון הרחוק להחזיק את העסק שלא ייסגר. היא לבדה עם תינוק אחד בריא בבית, ותינוק שני חולה שזקוק לה מאוד בבית החולים.

תינוקות בודדים הם אלה שברגעים בהם הכי זקוקים להם, הוריהם פשוט לא יכולים להיות לידם. קצת כמו "חייל בודד", גם כאן הבדידות לא תמיד נובעת מהיעדר משפחה, אלא ממציאות שמותירה אותם רחוק ממנה

כששומעים על התינוקות הבודדים כמעט תמיד עולה השאלה – איפה ההורים? אבל זו בדיוק השאלה שמפספסת את הסיפור. גם בעת שגרה, ובוודאי שבעת מלחמה, יש הורים שמוצאים את עצמם במצבים שאיש לא תכנן ואיש לא בחר. מצבים בהם גם הורים מסורים ואוהבים פשוט לא מצליחים להיות ליד הילד שלהם בכל רגע שבו היו רוצים להיות לצידו.

המלחמה המתמשכת הביאה לעלייה של כ־30% בפניות לסיוע לתינוקות שנותרים ללא מעטפת משפחתית מספקת בזמן אשפוז. מאחורי הנתון הזה יש משפחות עם סיפור חיים מורכב.

אנחנו רגילים לחשוב שתינוק שנשאר לבד בבית חולים הוא מקרה חריג של נטישה. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר. למעלה מ-350 תינוקות בודדים נזקקים לסיוע בבתי החולים כל שנה.

מאחורי כל תינוק בודד, יש בדרך כלל גם אמא מאוד בודדה. לפעמים זו משפחה שהמלחמה טרפה את שגרת חייה. לפעמים אלה הורים שמתמודדים עם משבר רפואי או נפשי גם בימי שגרה. לפעמים זו מציאות שמאלצת אנשים לבחור בין שני ילדים שזקוקים להם באותו זמן, בידיעה שלא משנה במי יבחרו, אחד ישאר לבד.

רבים מאיתנו ליוו את יקיריהם בזמן אשפוז בבית חולים. אנחנו מכירים את הקושי בשהייה ממושכת בבית החולים, שזה לא מקום כל כך נעים. לעיתים אפילו מפחיד. כמה משמח הרגע שבו עוזבים את בית החולים וחוזרים הביתה. אבל יש אנשים שהרגע הזה שבו הם עוזבים את בית החולים הוא הרגע הקשה ביותר עבורם, כי הם נאלצים להשאיר שם את התינוק שלהם לבד. תחושת אשמה איומה.

המלחמה המתמשכת הביאה לעלייה של כ־30% בפניות לסיוע לתינוקות שנותרים ללא מעטפת משפחתית מספקת בזמן אשפוז. מאחורי הנתון הזה יש משפחות עם סיפור חיים מורכב

אחד הסיפורים היותר מורכבים שנתקלתי בהם במהלך השנים בהן אני עוסקת בליווי תינוקות בודדים באשפוז, הוא על זוג עולים חדשים שנפצעו קשה בפיגוע טרור. האישה נפגעה בזמן שהייתה בהריון, והרופאים נאלצו לבצע לידת חירום, ולהיאבק על חייה ועל חיי האב.

בזמן שההורים נאבקו על חייהם, התינוק התחיל את חייו בפגייה, בלי שאמא או אבא יוכלו להיות לידו. כשהחלו להתאושש לאחר מספר שבועות, הם גילו שכבר הפכו להורים. לא הייתה להם משפחה בארץ שתוכל להגיע במקומם, להחזיק אותו או פשוט להיות שם בשבילו. הם לא בחרו להיעדר מהרגעים הראשונים בחייו. המציאות בחרה בשבילם.

שני הסיפורים האלה שונים. משפחה אחת שמתמודדת עם ההשלכות של המלחמה והפינוי מהבית, השנייה עם פיגוע טרור והגירה לארץ חדשה. ובכל זאת, בשניהם מתקיים אותו כאב. לא כאב של הורים שלא רצו להיות שם, אלא של הורים שלא הצליחו להיות שם.

אנחנו נוטים להסתכל רק על התוצאה – תינוק שנשאר לבד בבית חולים, וממהרים לשפוט ולהסיק מסקנות. אבל כמעט תמיד יש סיפור שלם שמתחיל הרבה לפני אותו רגע שבו התינוק נשאר לבד, סיפור שאנחנו לא רואים.

אולי זו גם הסיבה שהתופעה הזאת כמעט אינה זוכה לשיח ציבורי. היא לא מתאימה לסיפורים הפשוטים שאנחנו רגילים לשמוע. הרבה יותר קל להאמין שאם תינוק נשאר לבד בבית חולים, מישהו כנראה נטש אותו שם מבחירה. הרבה יותר קשה להכיר בכך שלפעמים הורים נאלצים לקבל החלטות שאף הורה לא אמור לקבל.

אחד הסיפורים שנתקלתי בהם מאז שאני מלווה תינוקות בודדים באשפוז, הוא על זוג עולים שנפצעו קשה בפיגוע טרור. האישה נפגעה בהיותה בהריון, והרופאים נאלצו לבצע לידת חירום ולהיאבק על חייה וחיי האב

אנחנו מדברים הרבה על חוסן. על הלוחמים ועל כיפת ברזל. אבל החוסן שלנו נמדד גם במקומות השקטים, של החמלה והערבות ההדדית. אף הורה לא רצה להיות רחוק מהילד שלו. להפך, רובם היו נותנים הכול כדי להיות שם עוד שעה, עוד יום, עוד רגע אחד. אבל לפעמים החיים מציבים אנשים במצבים שאין בהם בחירה טובה, אלא רק בחירה פחות קשה.

לפני שאנחנו שואלים איפה ההורים, כדאי שנשאל מה קרה להם.

אפרת יסעור היא בעלת 20 שנות ניסיון בניהול מחקרים קליניים בבתי חולים בארץ ובעולם, בעלת תואר שני במנהל עסקים עם התמחות בניהול עמותות ומלכ״רים ותואר ראשון במדעי החיים, ובוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חברתית. מאז 2020 היא מכהנת כמנכ״לית עמותת חיבוק ראשון, ובמסגרת תפקידה עוסקת בצורך של תינוקות מאושפזים במגע, בחום ובנוכחות אנושית רציפה.