"ימין ושמאל – רק חול וחולירע" (ויקטור חסון, מתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה").

השיח הישראלי והעולמי שבוי בטרמינולוגיה מקטבת ולא-קונסטרוקטיבית. חלק מכך הוא שימוש בתוויות מניפולטיביות, הן בצורה של ניכוס (עצמי) והן בצורה של הדבקה (לאחרים).

ברשומה זו אנסה לאתגר חלק מטרמינולוגיה זו, בעיקר את השימוש בתוויות "שמאל", "מרכז", "ימין", ולהציע עקרונות לשיח חלופי, מהותני, המתמקד בסוגיות עקרוניות וקונקרטיות.

השיח הישראלי והעולמי שבוי בטרמינולוגיה מקטבת ולא-קונסטרוקטיבית. אנסה לאתגר חלק ממנה, בעיקר את השימוש בתוויות "שמאל", "מרכז", "ימין", ולהציע עקרונות לשיח חלופי, מהותני, המתמקד בסוגיות עקרוניות

הנטייה היהודית, ולפחות חלקית גם הכלל-אנושית – לקדש מילים, ומתוך כך לקדש מינוח, בצורתו ולאו דווקא במהותו – היא ככל הנראה תופעה עתיקת-יומין.

ראוי לבחון מדוע וכיצד התפתחה נטייה זו. לענייננו די בציון קיומה כתופעה שאינה חדשה בתולדות עמנו וגם בתולדות האנושות. ברל כצנלסון, אחד מהוגיה המקוריים של תנועת העבודה הציונית החלוצית ההיסטורית, על רקע מאורעות תרצ"ו, הפנה ביקורת פנימה כלפי אותם יהודים שסירבו להבין את מהות המאורעות כמימוש של תוכנית חסלנית ביחס ליישוב העברי ולמפעל הציוני:

"רבּים בּינינוּ מקדשי מלים, והם נשארים בּנאמנוּתם למלה המקוּדשת, גם אם בּינתים פּרח תכנה המקוּדש וּבמקוֹמוֹ נכנסה הטוּמאה. ואם האוֹיב יוֹדע להתלבּש בּטלית של מרד וחוֹפש, הרי נמצאים בּינינוּ אנשים הנלכּדים בּפּח" (ב. כצנלסון, "מקדשי-החירות ומחללי-קברים", בתוך: כתבי ברל כצנלסון ח', תל-אביב תש"ח, עמ' 26-25).

הנטייה של רבים היא לעטות על עצמם מרצון, או להדביק לאחרים, לאו דווקא בהתאם לרצונם, תוויות הקשורות לשיח פוליטי או רעיוני, עד כדי דבקות קנאית בתווית. וזאת גם כאשר המהות של התווית שינתה פניה, או שמלכתחילה הייתה נטולת מהות. בעיניי, דבקות זו היא מקור לצרות רבות שלנו כעם, כחברה וכמדינה. למעשה היא מקור לצרות לכלל האנושות, אך כאן אתמקד בשיח פנים-יהודי ופנים-ישראלי.

למינוח "שמאל/מרכז/ימין" בהקשר פוליטי יש הקשר היסטורי קונקרטי. מינוח זה, בהקשרו הפוליטי, אינו קיים מקדמת דנא – האנושות הסתדרה היטב בלעדיו במשך אלפי שנים.

כידוע קישור מונחים אלה המציינים במקור כיווני תנועה ורוחות שמים (שמאל = צפון, ימין = דרום), ומקור זיקתו למרחב פוליטי ראשיתו במהפכה הצרפתית (1789), כאשר חברי האספה הלאומית, שתמכו בהמשך קיום מוסד המלוכה, ישבו מימין לנשיא האספה, ותומכי ביטול מוסד המלוכה והנהגת שינויים רדיקליים במבנה המשטרי בצרפת – משמאלו.

הנטייה היהודית, ולפחות חלקית גם הכלל-אנושית – לקדש מילים, ומתוך כך לקדש מינוח, בצורתו ולאו דווקא במהותו – היא ככל הנראה תופעה עתיקת-יומין. ראוי לבחון מדוע וכיצד התפתחה נטייה זו

משם התגלגלו הדברים בשלל גלגולי המהפכה והריאקציה (בצרפת), ואף הושאלו, לשיטות הפוליטיות בארצות אחרות. אלא שבהשאלה זו קיימת מניפולציה, שכן השאלה האמיתית היא – מהי אותה סוגיית מוקד סביבה מתהווה מחלוקת, ואת מגוון העמדות ביחס אליה ניתן לסדר על ספקטרום.

כיוון שזו ה-סוגייה, הרי שבאמצעות הגדרת סוגיית המוקד ניתן לסדר את הספקטרום הפוליטי באופן כזה שבין מדינה X למדינה Y לא תהיה שום תאימות במינוח, ומה שבמדינה X ייחשב "ימין" ייחשב ל"שמאל" במדינה Y ולהיפך.

מובן שעניין זה רלוונטי אך ורק לחברות דמוקרטיות. חברות טוטליטריות מונוליטיות אינן נזקקות למינוח זה בשיח הפנים-פוליטי (אך יכולות לעשות בו שימוש במסגרת מערך הכוחות הבינלאומי).

מאלף במיוחד להביט על הגדרות מילוניות, ודווקא במילונים המשקפים הלכי רוח ותפיסות עולם של פעם – למשל מילון אבן-שושן. כך מוגדר בו המונח "ימין":

"כינוי למפלגות השמרניות, מפלגות בעלי ההון, התעשיינים" (מילון אבן-שושן, כרך ו', תשס"ג, עמ' 1912),

ואילו המונח "שמאל" מתואר כך:

"כינוי למפלגות הסוציאליסטיות , למפלגות הפועלים, בניגוד אל "ימין" הכולל את המפלגות השמרניות, מפלגות בעלי הרכוש" (מילון אבן-שושן, כרך ב', תשס"ג, עמ' 699). 

לא קשה לראות כי בהגדרות אלו לא נאמר דבר על "שטחים תמורת שלום" או "שלום תמורת שלום", לא נאמר דבר על כן או לא שלמות הארץ ועל תחומי התיישבות רצויים, שום דבר על גישה "נצית" (אקטיביסטית-מקסימליסטית) או "יונית" (פשרנית-מינימליסטית) בתחום המדיני והביטחוני, וגם לא לגבי עמדות קונקרטיות או עקרוניות בענייני חוץ וביטחון או בענייני דת ומדינה.

רק גישה כלכלית-חברתית בדגש על היחס לרכוש ולמיקום בסולם המעמדי ("תעשיינים ובעלי הון או רכוש" אל מול "פועלים"). אין בדבריי משום קריאה לאמץ מחדש הגדרות אלו בבחינת הגדרות מקוריות, אלא למודעות לאופי הדינמי, עד כדי מטמורפוזה, וככזה – מניפולטיבי, של המינוח הזה.

לא קשה לראות כי בהגדרות המילוניות לימין ושמאל לא נאמר דבר על "שטחים תמורת שלום" או "שלום תמורת שלום", על כן או לא שלמות הארץ ועל תחומי התיישבות רצויים, שום דבר על גישה "נצית" או "יונית"

כחלופה – מן הראוי לאמץ מינוח שיש לו מהות מוסכמת קבועה או מתפתחת, תוך שמירה על קשר הדוק הגרעין של הרעיון המקורי. ראוי להעדיף מינוח ברור בסוגיות עקרוניות, ועמדות ברורות ומנומקות היטב בסוגיות קונקרטיות העומדות על סדר היום, על פני שימוש בתוויות מניפולטיביות.

התחלתי את הרשומה מציטוט מתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", תוך הוצאתו מהקשרו, גם כדי להביע את הסתייגותי מהמינוח השגוי "שמאל/מרכז/ימין" וגם כדי להצביע על שימוש מניפולטיבי במינוח, שנעשה באופן תדיר בשיח הישראלי והעולמי.

השיח, בישראל ובעולם במערבי, נא בין תקוע למקטב, ובכך מחליש את החברה אל מול האיום הקיומי של אידיאולוגיות רדיקליות טוטליות, שבאופן מוצהר מבקשות להשליט את הדוקטרינות שלהן על העולם.

במצב מאתגר כזה אנו מתקשים לייצר לא רק את החוסן הנדרש למאבק, אלא בעיקר את החלופה הראויה שיש בה התלכדות של זהות לאומית ותרבותית איתנה עם ממד של תרומה אוניברסלית המיטיבה עם האנושות כולה.

אחת הסיבות לכך היא כי בבית פנימה אנו מתקשים לייצר שיח ענייני ומכבד העוסק במהות ומהר מדי ובאופן תדיר מדי בורחים אל "שיח" המבוסס על תוויות מניפולטיביות, על מינוח לא מהותני, הנוטה לעבור מטמורפוזות, ושאנשים המשתמשים בו נוטים לעשות בו שימוש מניפולטיבי מודע ומכוון.

השיח, בישראל ובעולם במערבי, נא בין תקוע למקטב, ובכך מחליש את החברה אל מול האיום הקיומי של אידיאולוגיות רדיקליות טוטליות, שבאופן מוצהר מבקשות להשליט את הדוקטרינות שלהן על העולם

הצעתי היא לשוב לשימוש בשיח המבטא מהות ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, תוך חתירה לבהירות מושגית, בהשראת המונח – "בהירות מוסרית". אני משוכנע כי הושטת יד לאתגר זה ואימוץ שימוש במינוח מהותני ברור שאינו ניתן למטמורפוזה או מניפולציה, ייטיב עם העם היהודי, עם החברה הישראלית ועם האנושות בכלל. זאת במגמה של יותר סבלנות וסובלנות, שיח יותר מגוון, כבוד לעמדות בני הפלוגתא (מבלי לוותר על המחלוקת), ומתוך כך יותר אחדות, יותר לכידות ויותר סולידריות. לא פחות מכך זה ייטיב עם עמידה על האמת כערך. ויתקיימו בנו דברי הנביא:

"וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט).

ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ הוא תושב שלומי. בעל תואר PhD מאוניברסיטת ת"א, מתמחה בתולדות יהודי ברית המועצות. בוגר תכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית. במשך שנים שימש במגוון תפקידים במערך החינוך, בהם מורה ורכז תחומי דעת, תנ"ך והיסטוריה, מחנך בתיכון ומנהל תיכון. כעת מנחה באקדמיה ומרצה במכינות קדם-צבאיות.