הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הודיע כי יזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו לבית הלבן, ונראה שהפגישה תתקיים לקראת סוף השבוע הבא, עם שובו של טראמפ מפסגת נאט"ו בטורקיה. מה שמדאיג בפסגה זו, מבחינת ישראל, זה כוונת הנשיא טראמפ למכור מטוסי חמקן F35 לנשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן.

הפגישה הקודמת בין טראמפ לנתניהו הייתה ערב המלחמה הקודמת עם איראן, וראש הממשלה הגיע לבדו – כדי שלא יהיו שותפי סוד ישראלים לשיחה שנסובה, מן הסתם, על הדרך לגייס את ענייני המדינה לשירות ענייניו האישיים.

הגענו למצב בו גיוס הפוליטיקות האישיות של נתניהו לעיצוב האינטרסים הממלכתיים הוא מובן מאליו, וכולם מחשבים את החלטותיו של נתניהו על פי האופן בו הן עתידות להשפיע על הבחירות, ואפילו עצם קיומן.

הגענו למצב בו גיוס הפוליטיקות האישיות של נתניהו לעיצוב האינטרסים הממלכתיים הוא מובן מאליו, וכולם מחשבים את החלטותיו של נתניהו על פי האופן בו הן עתידות להשפיע על הבחירות, ואפילו עצם קיומן

גם הפגישה בבית הלבן לא תהיה יוצאת מן הכלל, ככל הנראה, כאשר השאלות הגורליות למדינת ישראל ייגזרו על פי הפוטו-אופ, הספינים, אשר ישמשו את נתניהו במערכת הבחירות, או לביטולן.

מלכתחילה, טראמפ ונתניהו יבואו משתי נקודות מבט הפוכות: טראמפ רוצה לייצב את מה שטולטל; נתניהו רוצה לטלטל את מה שיוצב.

לגבי איראן, נתניהו עקב בדאגה על השיחות בין וושינגטון לטהרן שנראו טוב, והמשבר בשיחות בשבוע שעבר, עד כדי חידוש המלחמה, הם בשורה משמחת מבחינתו לנוכח פני בחירות. כעת נתניהו יעקוב בעניין אחרי תהפוכות המצב באיראן, למקרה שאולי בכל זאת המלחמה תחודש. רק לקראת המפגש עצמו בבית הלבן, עשויה להגיע הנקודה הקריטית לגבי חידוש המלחמה.

כאשר האופציה של איראן מוטלת על כף המאזנים, אופציה אחרת היא עזה. טראמפ מוכן להתקדם בחזונו גם בלי לפרק את חמאס מנשקו, אלא ליצור ברפיח מודל של משטר חלופי ולזחול משם פנימה לתוך הרצועה. נתניהו אמור להתנגד ולדרוש שישראל "תשלים את המלאכה" ותפרק את חמאס בעצמה – וגם על כך טראמפ יגיד לו לא.

למגינת לבו של נתניהו, דווקא יש התקדמות בשיחות "היום שאחרי" בקהיר: לראשונה חמאס הודיע שהוא מפרק את ועדת החירום שהקים עם קריסת שלטונו, והוא מוכן לקבל את ועדת המומחים של טראמפ. חמאס מודה שאינו מסוגל לשלוט באנרכיה, וכי יש להחזיר משילות לרצועה ההרוסה.

גם בפגישה בבית הלבן השאלות הגורליות לישראל ייגזרו מהספינים שישמשו את נתניהו. מלכתחילה, לו ולטראמפ שתי נקודות מבט הפוכות: טראמפ רוצה לייצב את מה שטולטל; נתניהו רוצה לטלטל את מה שיוצב

דרך האנרכיה הזאת ברצועה חודרים לעזה גורמים כלכליים הקשורים לרמאללה, יחד עם החמולות הנאמנות לפתח, ונוגסים בשלטון חמאס. במקביל, הפליטים הזרוקים באוהלים מביעים אי שביעות רצון גוברת, וחמאס חושש שאם יקום בשטח הצהוב מנהל מקביל, נאמנות הפליטים תעבור אליו.

לכן חמאס מתנגד לשיקום כל עוד הרצועה מחולקת, ומוכן לקבל את ועדת הבירוקרטים של טראמפ רק לעזה כולה כמקשה אחת – עמדה שהוועדה עצמה, התקועה בקהיר, שותפה לה: היא לא תיכנס תחת כידוני צה"ל, ולא לשטח הצהוב.

הקמת השלטון החלופי לחמאס בדרום הרצועה יוכל להתאפשר רק אחרי נסיגת ישראל והמיליציות שלה, כדי לאפשר לכוח הבין-ערבי להתארגן לקראת כניסה. הידיעות הרעות לישראל, והטובות לנתניהו הן, שאינדונזיה חזרה בה מן הנכונות להיכנס לדרום הרצועה, ומן הסתם קיבלה את עמדת סעודיה, לפיה ישראל היא נכס רעיל שאין להתקרב אליו.

מה בכל זאת הביא לשינוי עמדת חמאס? קרוב לוודאי הלחצים של קטאר וטורקיה על חמאס. הזינוק במעמדה הבינלאומי של קטאר, הודות לתיווכים שלה בעזה מסביר למה כל כך היה חשוב לה לתפעל את הנכסים שלה בישראל – מה שקרוי "קטארגייט" – על חשבון מצרים; ופרשה זו התהפכה על ישראל כמדינה, בעוד שהשלכותיה על נתניהו עצמו אינן חד-משמעיות.

הודות למדיניות של ישראל לסגור את מעבר רפיח בפני מצרים, והוצאת סעודיה ואינדונזיה מדרום הרצועה בשלב מוקדם מאוד של המלחמה, האופציה של מסירת עזה לניהול קטארי-טורקי דרך מצרים מתחדדת כאופציה מובילה.

לנוכח מדיניות ישראל לסגור את מעבר רפיח למצרים, והוצאת סעודיה ואינדונזיה מדרום הרצועה בשלב מוקדם מאוד של המלחמה, האופציה של מסירת עזה לניהול קטארי-טורקי דרך מצרים מתחדדת כאופציה מובילה

נושא שבלי ספק יעלה הוא לבנון, כאשר רק הודות ללחצים של טראמפ לאפשר את השיחות – גם בחסימת ההפצצות של ישראל בביירות – חלה התקדמות. ואז פתאום שמענו שישראל רוצה להוציא את השיחות מוושינגטון ולהעביר אותן לרומא. נשיא לבנון, ג'וזף עאון, השמיע מייד התנגדות נחרצת, ורק אחרי שתיקה – ארצות הברית נתנה את הסכמתה.

קשה להבין מדוע פתאום ישראל רצתה להוציא את השיחות לרומא. מכיוון שהפוטו אופ הוא העיקר, התמונה האחרונה שבה ראו את האמריקאים מביטים מלמעלה על הישראלים והלבנונים, לא מצאה חן בעיני נתניהו.

ושוב נתניהו, שבנה קמפיין שלם על טראמפ המגיע במיוחד לישראל כדי לעמוד לימינו במערכת בחירות, עושה כעת לימונדה מן הלימון, וכעת ידבר אל הבייס שלו כמי שרק הוא מסוגל לעמוד מול הנשיא האמריקאי ולא נכנע לו.

בואו נעצום עיניים לרגע, ונדמיין על מה ראש ממשלה אמיתי היה צריך לדבר עם טראמפ – במיוחד לאחר שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין חילות האוויר של שתי המדינות, שיכול לשמש מסד להידוק אסטרטגי לשנים רבות.

אלמלא חידוש המתיחות מול איראן, מן הסתם הנושא הזה לא היה עולה, אבל כעת ברור שהמפתח לניצחונות של ישראל הוא חיל האוויר, וחיל האוויר הוא המפתח להידוק הברית האסטרטגית עם ארצות הברית.

מדוע ישראל רצתה להוציא את השיחות מוושינגטון לרומא? כנראה משום שהפוטו אופ הוא העיקר, והתמונה בה ראו את האמריקאים מביטים מלמעלה על הישראלים והלבנונים – לא מצאה חן בעיני נתניהו

אבל יש הזדמנות גדולה נוספת, דווקא ערב הביקור: חידוש המלחמה בין סעודיה לתימן. בעצימות נמוכה בשלב זה, אך צבא סעודיה וכוחות החות'ים כבר נכנסו לעימות – מה שנראה לרגע כמו פלישה סעודית לתימן החות'ית, ובתגובה מתקפה חות'ית על כוחות ממשלת תימן החוקית ליד נמל חודיידה.

מוקדם לדעת אם זה יתפתח למלחמה בעצימות גבוהה או ידעך לכלל תקריות מבודדות. כך או כך, זו הדגמה נאה של שיתוף הפעולה המתבקש עם ישראל כדי לסלק את האיום החות'י אחת ולתמיד.

חידוש הקרבות אירע אחרי שאיראן ניצלה את הבאת משלחת החות'ים לטקסי הלוויית המנהיג העליון האיראני עלי ח'אמנאי כדי לפרוץ את הסגר האווירי על תימן החות'ית – ואחרי שבטקסים עצמם קידמה איראן את פני המשלחת הסעודית והקטארית בשני פסוקי קוראן שונים. לקטאר יוחד פסוק על סליחת אללה על "חטאים מוקדמים ומאוחרים" (מסורת אל-פתח); לסעודיה – פסוק מסורת אל-עמראן על "שתי סיעות שנפגשו בקרב, אחת נלחמת בדרך אללה ואחרת כופרת". במילים אחרות: מלחמת השיעה בסונה נמשכת, ביחוד לצד ארונו של ח'אמנאי.

וזו אולי גם ההזדמנות להסביר מדוע סעודיה אינה יכולה להקים ציר עם טורקיה וקטאר שיעקוף את הורמוז ויוביל את אנרגיית חצי האי הערבי לטורקיה: בית המלוכה הסעודי חצוי בין נסיכי שבט עניזה, הראויים לכתר, לבין נסיכי שבט תמים – צאצאי נישואים דיפלומטיים עם בנות השבט, שאינם כשרים למלוכה.

במלחמת עניזה על חצי האי, האימפריה העות'מאנית התייצבה עם תמים נגדם, שכן העות'מאנים היו סופים ועניזה היו ווהאבים – מהם צמחו בהמשך אל-קאעדה ונגזרותיה. היום קטאר מייצגת את תמים, והקשר המיוחד שלה עם טורקיה הוא חזרה לימי הבראשית של בית סעוד. סעודיה מחכה שישראל תשוב לעשתונותיה, וכבר הסבירה זאת לממשל טראמפ.

צבא סעודיה החות'ים כבר נכנסו לעימות. מוקדם לדעת אם זה יתפתח למלחמה עצימה או ידעך לתקריות מבודדות – אך זו הדגמה נאה לשיתוף הפעולה המתבקש עם ישראל כדי לסלק את האיום החות'י

גם אירופה אינה רוצה בציר הסעודי-טורקי, ומעדיפה שצינורות האנרגיה של חצי האי הערבי יעקפו את הורמוז דרך ישראל אל הים התיכון. היא ראתה מה עושים האייתוללות למצר הורמוז, חוותה על בשרה את תלותה בגז הרוסי בימי ולדימיר פוטין, ויודעת שארדואן לא יהיה שונה.

ההתקרבות של טראמפ לארדואן מדאיגה לא רק את ישראל, אלא גם את יוון, קפריסין והאמירויות. יש על מה לעבוד, אבל ישראל חייבת להתחיל לקדם את האינטרסים הלאומיים שלה, ולא את אלו של נתניהו. 

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.