יוצאים בשאלה ועוזבי המגזר החרדי יוצאים מחברה סגורה, לרוב בלי גב משפחתי, ופונים להשתלב בחברה הישראלית עם פערי השכלה ותעסוקה. במקום הזה הם מגלים שאין יד המושטת לעברם מצד המדינה.

זו אותה מדינה שמימנה את החינוך שהותיר אותם בלי אנגלית ובלי מתמטיקה, וכעת אינה מציעה להם מסגרת שתלווה אותם בהמשך דרכם. ההפקרה כפולה: פעם אחת בכיתה, ופעם שנייה ביום בו ניסו לצאת לדרך חדשה.

הבעיה איננה האמונה הדתית. רבים מאלה שעוזבים את החברה החרדית נשארים דתיים או מסורתיים. יש כאן בעיה של היעדר אחריות של המדינה כלפי אזרחים שהיא עצמה הכשירה בחסר.

כיצד המדינה עוזרת ליוצאים בשאלה ולחרדים לשעבר?

יוצאי החברה החרדית מקבלים מעט מאוד סיוע. לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עיקר הסיוע ליוצאים חסרי עורף משפחתי מגיע מארגוני החברה האזרחית, ובראשם עמותת הלל ועמותת יוצאים לשינוי. העמותות הן המספקות ליוצאים דיור, השלמת בגרויות, ליווי אישי ומלגות. ב-2025 לבדה העניקה עמותת הלל ליוצאים 577 מלגות בהיקף של יותר מ-3.5 מיליון שקל.

המשמעות היא שהסיוע ליוצאים נשען על מתנדבים ותורמים במקום על מערכת התמיכה הממשלתית. יוצא בשאלה או יוצא החברה החרדית שלא מצא את הארגון הנכון, או שנזקק למענה שהעמותות לא יכולות לספק, נותר לבדו.

הצורך אינו תיאורטי. חלק ניכר מהיוצאים הם חסרי עורף משפחתי – כלומר בלי בית לחזור אליו ובלי תמיכה כלכלית, או רגשית, מההורים. דווקא במצב שבו נעדרת רשת התמיכה המשפחתית, תפקידה של רשת מדינתית הופך קריטי.

מחקר של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מיפה את צורכי הצעירים היוצאים והצביע על הצורך במענים ייעודיים. אבל ההמלצות טרם הבשילו למדיניות. המדינה שיצרה את הפער בין החינוך שקיבלו החרדים והחרדים-לשעבר למה שקיבלו כל השאר, גילגלה את האחריות לגישור עליו אל כתפי המגזר השלישי.

פעילות ליוצאים לשאלה בעמותת "הלל" בירושלים (צילום: "הלל – יוצאים בשאלה")

מדוע היוצאים בשאלה נופלים בין הכיסאות?

לאוכלוסיות רבות בישראל יש מסגרת ממשלתית ייעודית. למגזר החרדי, למשל, הוקמה בהחלטת ממשלה רשות ייעודית לפיתוח כלכלי-חברתי שמתאמת את כלל הפעילות הממשלתית. ליוצאי החברה החרדית אין גוף ממשלתי מתכלל כזה. הטיפול בהם מפוזר בין משרדים, ולעיתים קרובות נעדר לחלוטין.

תחקיר ארגון "שומרים" מצא כי אחת הסיבות לכך היא חולשה פוליטית של היוצאים בשאלה. היוצאים הם פלח ציבור הטרוגני שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים של אף מפלגה ספציפית. אין מי שילחם עבורם.

לחולשה הזו יש ביטוי בנתונים. מכיוון שהחוק אינו מאבחן את היוצאים כאוכלוסייה נפרדת, הם נספרים לרוב יחד עם החרדים ונעלמים מהסטטיסטיקה הרשמית. בלי נתונים מובחנים קשה לבנות תוכניות מובחנות, ותביעה ייצוגית שביקשה לחייב את המדינה במענה נדחתה בעבר. בהיעדר גוף אחראי ובהיעדר כוח פוליטי, אוכלוסייה שלמה פשוט נופלת בין הכיסאות.

הכשל הזה חוצה גם את הצבא. רבים מהיוצאים מתגייסים ותורמים, אך המדינה משקיעה בליווי מתגייסים המוגדרים כחרדים ואינה יוצרת מענה מקביל למי שגדל בחברה החרדית, אך יצא ממנה. יוצא שמתגייס למסלול כללי נספר לא פעם כחרדי, וכך נעלם גם מהנתונים וגם מהמענה.

ח"כ משה גפני בדיון בוועדת הכספים של הכנסת, 31 בדצמבר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

האם המפלגות החרדיות מתנכלות ליוצאים בשאלה? 

חלק מהמענים שכבר תוכננו ליוצאים בשאלה אינם מגיעים אליהם. בדיון בוועדת הצעירים של הכנסת נחשף שהאוצר הקצה ב-2023 כ-5 מיליון שקל לתוכניות ליוצאי החברה החרדית, אך בפועל מומשו רק כ-1.1 מיליון. ל-2024 תוכננו כ-8 מיליון שקל, אך התקציב נשלל כמעט כליל במסגרת הקיצוצים הרוחביים.

חברי כנסת מהסיעות החרדיות פועלים נגד תקצוב הארגונים הפרטיים שמסייעים ליוצאים, ובכך מקשים גם על המענה החלופי היחיד שקיים.

כך המדינה אינה רק נעדרת, אלא לעיתים גם חוסמת את מי שמנסה למלא את החלל שהיא הותירה. התוצאה היא שהאדם שביקש להשתלב, לעבוד ולתרום, מגלה שהמערכת אדישה לו ולעיתים אף עוינת.

הפער הזה בולט במיוחד על רקע תרומתם. יוצאים רבים מתגייסים, עובדים ותורמים, ולא מעטים מהם נפלו במלחמה בעזה ובלבנון. דווקא בזמן שבו המדינה נשענת על אזרחיה, היא בחרה לקצץ את התוכניות שנועדו לשלב את מי שביקש להצטרף למעגל היצרני.

כפי שנחשף בוועדת הצעירים בכנסת, אין בממשלה גורם שתפקידו לטפל ביוצאי החברה החרדית בראייה כוללת.

שר המורשת עמיחי אליהו בדרכו לישיבת הממשלה השבועית, 29 בינואר 2023 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

האם המדינה מתקצבת חזרה בתשובה?

התמונה חריפה עוד יותר כשבוחנים לאן הכסף כן זורם. בעוד שהמענה למי שיצא מהחברה החרדית נמדד במיליוני שקלים בודדים, שגם הם מופנים דרך עמותות, המדינה מפעילה מנגנון רחב שנועד לקרב את הרוב החילוני והמסורתי אל הדת.

ב-2022 הוצאו בפועל כ-146 מיליון שקל לתרבות תורנית שמימנה, בין היתר, ארגוני החזרה בתשובה. ערוץ נפרד, המכונה "זהות יהודית", הזרים ב-2024 כ-98 מיליון שקל דרך משרד ההתיישבות לעמותות הפועלות בקהילות שונות לקירוב יהודים למסורת ולדת.

מדובר בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים בשנה, המפוזרים בין משרדי ממשלה רבים, לעומת מיליוני שקלים בלבד שהוקצו למי שיצא – ורק חלק מהם מומש.

האסימטריה אינה תקציבית בלבד, אלא גם ערכית. המדינה משקיעה משאבים ניכרים כדי לקרב אזרחים אל אורח החיים הדתי, אך אינה מוצאת מסגרת ולא תקציב יציב עבור מי שבחר בכיוון ההפוך. מי שמבקש להיכנס פנימה פוגש יד מושטת ומתוקצבת, ומי שמבקש לצאת פוגש חלל ריק.

הטבלה מציגה אסימטריה כפולה. למי שנשאר בתוך החברה החרדית יש רשות ממשלתית שמתאמת עבורו מדיניות, ולמי שיצא אין דבר. וכשמדובר בכסף, המדינה מזרימה מאות מיליוני שקלים כדי לקרב אזרחים לדת, אך מתקשה למצוא מיליונים בודדים למי שיצא ממנה ונקלע למצוקה. אותה מדינה שמתקצבת את הכניסה פנימה, אינה מתקצבת את היציאה החוצה.

שאלות העולות מן הנתונים

האם היוצאים בשאלה ועוזבי החברה החרדית אינם מקבלים מענה מדינתי?

המדינה כמעט שלא מסייעת לעוזבי החברה החרדית. קיימות תוכניות נקודתיות והקלות בצבא ובהשכלה הגבוהה, אך אין גוף ממשלתי אחד שלוקח עליהם אחריות. עיקר הסיוע מגיע מארגונים פרטיים.

האם התמיכה בעוזבי החברה החרדית היא פגיעה בדת?

התמיכה ביוצאי החברה החרדית אינה פגיעה בדת. רבים מהם מגדירים עצמם כדתיים או מסורתיים ולא כחילונים. הצורך במענה להם נובע מפערי השכלה, מבדידות ומהיעדר גב משפחתי, לא מרמת הדתיות.

למה התמיכה בחרדים-לשעבר נוגעת לכלל הציבור?

התמיכה בצעירים שעזבו את החברה החרדית נוגעת לכל הציבור, כיוון שמדובר באוכלוסייה צעירה שמבקשת לעבוד, לשרת ולתרום לחברה. כשהמדינה אינה מסייעת לה להשתלב, ההפסד אינו רק שלה, אלא של המשק והחברה כולה. יוצאים רבים כבר משרתים בצבא, כך שההשקעה בשילובם אינה חסד אלא אינטרס ציבורי מובהק.

מרחב למידה ליוצאים מהחברה החרדית בעמותת "יוצאים לשינוי" (צילום: דוברות "יוצאים לשינוי")

לסיכום: היוצאים בשאלה משלמים מחיר כפול. תחילה הם עוברים מערכת חינוך שהמדינה מימנה ולא הכשירה אותם, ואז הם פוגשים מדינה שאין לה עבורם כתובת. אין גוף מתכלל, אין תקצוב יציב, ולעיתים יש אף התנגדות פעילה לסיוע.

כך הפער שנוצר בכיתה אינו נסגר עם השנים, אלא מונצח בהיעדר מענה. בזמן שהמדינה מפעילה רשות ייעודית לשילוב המגזר החרדי ומתקצבת בנדיבות את קירוב החילונים אל הדת, היא אינה מציעה גוף מתכלל ולא תקציב יציב למי שיצא ממנו – אף שהוא זה שביקש להשתלב.

מדינה שמשקיעה בשילוב אזרחיה אינה יכולה להותיר מחוץ למשוואה דווקא את מי שכבר בחר להשתלב. אלה צעירים שמבקשים לעבוד, לשרת ולתרום, והפקרתם היא הפסד לחברה כולה.

הפער נולד בכיתה שהמדינה מימנה, והוא מונצח בהיעדר מענה למי שיצא. השאלה אינה אם ילד חרדי יישאר חרדי, אלא אם המדינה תיקח אחריות על מי שהכשירה בחסר – גם ביום שבו ביקש לצאת לדרך משלו.

מקורות עיקריים

• מרכז המחקר והמידע של הכנסת – מדיניות הסיוע לחרדים לשעבר
• מפתח התקציב
• תחקיר: מה קורה לחרדים שיוצאים בשאלה, "שומרים", פורסם במאקו
• פורטל זכויות היוצאים לשינוי, כל-זכות
• כלכליסט – כספים קואליציוניים לזהות יהודית ולהחזרה בתשובה

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.