"אחר כך אני לא זוכרת כמעט כלום", היא אומרת לי, "זאת אומרת, מהרגע שיצאתי מהחדר של הרופא המגעיל הזה, לא זכרתי כלום, לא את הנסיעה באוטובוס חזרה, ולא את השיחה עם אמא שלי שהתקשרה מודאגת, כלום. הגעתי הביתה, הגפתי את התריסים ונכנסתי למיטה".
טוב עשית, אני אומרת.
"לא יצאתי משם עד למחרת בבוקר", היא ממשיכה, "אם לא הייתי חייבת לא הייתי יוצאת בכלל".
זה טבעי, זה כל כך כואב…

אנחנו שותקות, נותנות לכאב הזה מקום, והוא נמצא בחדר, ממש כמו בעל חיים, חיית כאב חדשה שהגיעה זה עתה וצריך להתנהג אליה יפה, ומאוד בעדינות, כדי שלא תיבהל, כדי שתמשיך להישאר פה ותיתן לנו להכיר אותה.

אנחנו שותקות, נותנות לכאב הזה מקום, והוא נמצא בחדר, ממש כמו בעל חיים, חיית כאב חדשה שהגיעה זה עתה וצריך להתנהג אליה יפה, ומאוד בעדינות, כדי שלא תיבהל, כדי שתמשיך להישאר פה ותיתן לנו להכיר אותה

אחרי הרבה זמן היא אומרת, "אני כן זוכרת את הרגע ההוא שבו הכל התחיל להתערפל".
תספרי לי?
"אני זוכרת שהגעתי נורא נורא שמחה לאולטרסאונד, את יודעת כמה חיכיתי לזה".
אני יודעת…שתינו נאנחות ממש ביחד.

"בכל החודשיים האלה של ההריון", היא ממשיכה, "הייתי ממש אופטימית". שלא כדרכי לא צפיתי אסונות. לא פחדתי, ולא היו לי חלומות מוזרים בלילה, הייתי פשוט שמחה".

(אני נזכרת בשורה מהשיר היפה של זלדה "פנאי" – "יושבות ביחד בסירה של זיו" ואני מדמיינת קרני זהב יפהפיות של שמש שנכנסות לחדר דרך תריסים חצי פתוחים).

"זה באמת מפליא כמה שהייתי מאושרת", היא ממשיכה, שלא היו לי חרדות לאבד את התינוק, זה לא אופייני לי".
אולי כי גדשה הסאה, אני אומרת.
"למה את מתכוונת?
אולי יש גבול לכמה פחד ועצב ומתח, אנחנו יכולות להכיל.
"אולי", היא ממשיכה, "ואולי הרגשתי גם שאחרי מסע כל כך ארוך, סוף סוף הסירה עגנה והגעתי הביתה,  וגם הרגשתי שמגיע לי, שבאמת מגיע לי. אחרי שלוש שנים של טיפולים, אחרי כל הזוועה הזו, הזריקות וקופות החולים וכל מה שעברתי, נו, את יודעת… מגיע לי!".

"אולי", היא ממשיכה, "ואולי הרגשתי גם שאחרי מסע כל כך ארוך, סוף סוף הסירה עגנה והגעתי הביתה,  וגם הרגשתי שמגיע לי, אחרי שלוש שנים של טיפולים, אחרי כל הזוועה הזו, הזריקות וקופות החולים וכל מה שעברתי"

הקול שלה קצת כועס. מגיע לך באמת, אני אומרת לה והיא משפילה את העיניים, אני יכולה לראות את הריסים שלה רטובים. היא מחכה שגל הכעס יעבור, כמו שהיא עושה תמיד, ורק אז ממשיכה לדבר. מנסה לחייך כשהיא מוסיפה: "שלא לדבר על זה, שסוף סוף, עם כל הבטן הזו שיש לי מהטיפולים, יכולתי להרים את העיניים ולחייך כשכל מיני אנשים חסרי רגישות איחלו לי מזל טוב".

היא פורצת בבכי, הגוף שלה מתכווץ כאילו שהיא נכנס פנימה, לתוך עצמו. הבכי יוצא ממנה כמו גלים קטנים ועצבניים לפני הסערה, כמו נביחות. "אני צריכה להפסיק לבכות", היא אומרת שוב ושוב, "אני צריכה להפסיק".
למה?
"מה למה"?
למה את צריכה להפסיק לבכות?
"כי אני צריכה לאסוף את עצמי", היא אומרת בשקט ובמהירות, "כי…, אסור להישבר, המסע עוד ארוך וזה גם לא יוביל לשום מקום".
של מי המילים האלה? אני שואלת.
"מה זאת אומרת"?
'לאסוף את עצמי', 'אסור להישבר', 'זה לא יוביל לשום מקום' – מי אמר לך את זה?היא מסתכלת אלי ושותקת.

מנסה לחייך כשהיא מוסיפה: "שלא לדבר על זה, שסוף סוף, עם כל הבטן הזו שיש לי מהטיפולים, יכולתי להרים את העיניים ולחייך כשאנשים חסרי רגישות איחלו לי מזל טוב"

אחר כך היא ממשיכה לספר: "אני זוכרת שאני נשכבת על המיטה הצרה, אני זוכרת שאני מתרגשת ולא יכולה להפסיק לחייך, אני ממש חביבה כלפי הטכנאית שאני לא מכירה, אני אפילו שואלת אותה שאלות קטנות כדי להפשיר את האווירה, ולמרות שהיא נשארת רשמית כזו וקצת יבשה, זה לא אכפת לי. אפילו לא אכפת לי שקר קצת כשהמכשיר מטייל לי על הבטן (ואני שונאת קור) – אני רק מסתכלת על המסך הקטן, לראות את התינוק שלי, קשה לי לשכב בשקט מרוב התרגשות…".

אני רואה שהיא בקושי נושמת, אבל אני לא אומרת כלום.

"הטכנאית אומרת לי לא לזוז", היא מספרת, "בשלב הזה עוד לא הרגשתי שמשהו לא בסדר… היא לוחצת עם המכשיר הזה על הבטן שלי קצת יותר חזק, מזיזה את המכשיר ממקום למקום, כאילו מחפשת שם משהו, היא לא מסתכלת עלי. זאת אומרת.. גם מקודם היא לא היתה ממש חביבה, אמרתי לך, אבל עכשיו, היא ממש לא מסתכלת עלי, אני מבינה שמשהו לא טוב קורה…".

"את יכולה לפתוח חלון?", היא עוצרת פתאום, "קשה לי לנשום".

"הטכנאית אומרת לי לא לזוז", היא מספרת, "בשלב הזה עוד לא הרגשתי שמשהו לא בסדר… היא לוחצת עם המכשיר הזה על הבטן שלי קצת יותר חזק, מזיזה את המכשיר ממקום למקום, כאילו מחפשת שם משהו, היא לא מסתכלת עלי…"

אני קמה ופותחת את החלון, אני חוזרת לשבת מולה אבל שום רוח לא נכנסת פנימה להקל עליה, עלינו, "להמשיך?" היא שואלת אותי.
כן.
"זה כאילו", היא ממשיכה, "שהחדר קופא פתאום, הכל עומד. אני מחפשת את העיניים של הטכנאית ואני שואלת אותה, מה קרה, מה קרה, אני שומעת את הקול שלי והוא נשמע לי מוזר, מתכתי כזה. הטכנאית לא עונה לי, היא ממשיכה לצייר עיגולים על הבטן שלי. היא ממשיכה לחפש אבל אני כבר מבינה, רגע לפני שהיא עוצרת את התנועה ואומרת לי, אני כבר מבינה.

"אין דופק" היא מסתכלת ישר לתוך העיניים שלי.
אין דופק, אני חוזרת אחריה כמו הד.
"פתחת את החלון?" היא שואלת.
כן.
"עדיין קשה לי לנשום".

מה קרה, מה קרה, אני שומעת את הקול שלי והוא נשמע לי מוזר, מתכתי כזה. הטכנאית לא עונה לי, היא ממשיכה לצייר עיגולים על הבטן שלי. היא ממשיכה לחפש אבל אני כבר מבינה

אני אומרת לה שאני יודעת, ומציעה שתנסה לנשום כמה נשימות עמוקות, אל הבטן.
היא מנסה.
"זה קשה לי", היא אומרת, "אני מרגישה שיש לי אבן שם"
איפה?
"בבית החזה".

אני שואלת אותה אם היא רוצה שאניח את הידיים שלי על הכתפיים שלה.
היא לוחשת שכן.

אני קמה ונעמדת מאחוריה, תעצמי את העיניים אם את רוצה.
תנסי שהנשימות יהיו רכות, אפילו שהן עמוקות.
"יש לי אבן בבית החזה", היא אומרת שוב.
זו לא אבן, זה עצב, אני מניחה את הידיים שלי על הכתפיים שלה, תרפי.
"אני לא יכולה"
אני פה, אני אומרת, תרפי, אני פה.

תנסי שהנשימות יהיו רכות, אפילו שהן עמוקות. "יש לי אבן בבית החזה", היא אומרת שוב. זו לא אבן, זה עצב, אני מניחה את הידיים שלי על הכתפיים שלה, תרפי. "אני לא יכולה"

היא מרפה, ובבת אחת בכי חדש מתפרץ ממנה, לא קטוע, לא כמו נביחות, בכי ממש, כמו גלים גדולים וגבוהים שלא שואלים אף אחד אם לבוא, באיזה קצב ובאיזה גודל.

אנחנו נשארות ביחד עם הבכי הזה, עד שזה מפסיק, זה לוקח הרבה זמן ואני לא מורידה את הידיים מהכתפיים שלה, עד שזה נגמר מעצמו.

אחר כך שתינו יושבות, מותשות קצת, אחת מול השניה.

היא מספרת לי עכשיו איך אחרי שהטכנאית אמרה לה שאין דופק היא ביקשה לעלות לרופא שלה, לראות אותו רגע, לשאול מה עושים. "זה בקומה מעל, והוא הסכים לקבל אותי", היא אומרת.
ירום הודו, אני מגלגלת את עיניי.
"הוד קדושתו", היא מחייכת קצת וממשיכה, "אז, עליתי במעלית, כי זה בקומה למעלה, בקושי הלכתי. אני זוכרת שבמעלית עברה במוחי מחשבה שיש בטח הפסקת חשמל בכל אסותא כי כל כך חשוך שם, ורק אחר כך הבנתי שזה לא יכול להיות כי אני  משתמשת במעלית. אני זוכרת איך ישבתי על כסא הפלסטיק מול החדר שלו וחיכיתי שהדלת תיפתח. לא ראיתי אם יש נשים אחרות, לא ראיתי כלום. אפשר לומר שכשהדלת נפתחה ממש כשלתי לתוך החדר שלו".
ומה הוא אמר, הדוקטור?
"פרופסור", היא מתקנת אותי, "הוא כבר פרופסור. אני יודעת את זה כי בפעם האחרונה ששאלתי אותו משהו והתחלתי את השאלה, כרגיל, ב'דוקטור היבריק מה לעשות', הוא תיקן אותי לפרופסור היבריק".

ומה הוא אמר, הדוקטור? "פרופסור", היא מתקנת אותי, "הוא כבר פרופסור. אני יודעת את זה כי בפעם האחרונה ששאלתי אותו משהו והתחלתי את השאלה, כרגיל, ב'דוקטור היבריק מה לעשות', הוא תיקן אותי לפרופסור היבריק"

אז מה אמר הפרופסור כשראה אותך ככה?
"אני אגיד לך קודם מה הוא לא אמר", היא מספרת, "הוא לא אמר, אני מצטער בשבילך, הוא לא אמר שום דבר רך או מבין, הוא לא התייחס בכלל לבכי שלי, כי אני לא הצלחתי להפסיק לבכות… הוא מנה בפניי את האפשרויות, גרידה או התרופה הזו, נו, איך קוראים לה…".
ציטוטק, אני עונה מייד.
היא מסתכלת עלי מופתעת, אני יכולה לשאול משהו? הקול שלה מהוסס
את יכולה, למרות שאת יודעת כבר את התשובה, אני מחייכת אליה.
"ואת, היא שואלת, "השתמשת בתרופה הזו או שעשית..?"
אני בחרתי לעבור גרידה.
"איזו מילה איומה", היא אומרת.
מילה מגרדת, אני אומרת.

אנחנו צוחקות יחד, והצחוק שלנו בכלל לא שמח.

אני יכולה לשאול משהו? הקול שלה מהוסס. את יכולה, למרות שאת יודעת כבר את התשובה, אני מחייכת אליה. "ואת, היא שואלת, "השתמשת בתרופה הזו או שעשית..?" אני בחרתי לעבור גרידה. "איזו מילה איומה", היא אומרת. מילה מגרדת, אני אומרת

אחר כך היא ממשיכה: "הוא תיאר לי את שתי האפשרויות, בקושי שמעתי אותו, כאילו שהוא מדבר מתוך אקווריום, רחוק רחוק, כל הזמן בכיתי, וכל הזמן שאלתי אותו, לא יכולתי להפסיק לשאול: אבל למה זה קרה, למה זה קרה, למה למה למה למה… עד שהוא התעצבן".
התעצבן?
"כן", הוא אמר לי שזו שאלה טיפשית, שזה קרה וזהו, הוא אמר שהוא לא הזמין אותי עכשיו לחדר כדי שאחקור אותו, וזה בכלל לפנים משורת הדין שאני אצלו, כי לא היה לי תור אליו היום אלא רק לאולטרסאונד, ובכלל, יש לו הרבה מטופלות שמחכות, אני הבנתי מה האפשרויות שעומדות בפני ושפשוט אחליט ואקבע תור. זהו".
קבעת?
"קבעתי גרידה, לעוד יומיים, אני רוצה את זה בחוץ, אני לא יכולה לשאת את זה".
לשאת את מה?
"לשאת את זה שיש לי תינוק מת בבטן".

הוא אמר לי שזו שאלה טיפשית, שזה קרה וזהו, הוא אמר שהוא לא הזמין אותי עכשיו לחדר כדי שאחקור אותו, וזה בכלל לפנים משורת הדין שאני אצלו, כי לא היה לי תור אליו היום אלא רק לאולטרסאונד, ובכלל, יש לו הרבה מטופלות

חיית הכאב שבחדר פוערת את הלוע שלה כאילו שהיא רוצה לצעוק, או לנהום או ליילל אבל שום קול לא יוצא.

המטופלת שלי מתכווצת, אני משתדלת להישאר עם גוף פתוח ונשימה פתוחה לכבודה, אני רוצה להיות שם לכבודה.

כאב נוגע בכאב, אני אומרת פתאום
כאב נוגע בכאב, היא  חוזרת אחרי, זה מדוייק.

"את יודעת", היא אומרת לקראת סוף הפגישה, "שאלת אותי כשבכיתי בהתחלה, מי זה שאומר לי את המשפטים האלה, שאסור להישבר, והמסע עוד ארוך ושזה לא יוביל לשום מקום".
נכון. שאלתי.
"אמא שלי היתה אומרת לי את המשפטים האלה. בשנה הראשונה אחרי שאסף מת. היא היתה אומרת לי את זה כל הזמן. אני לא הצלחתי להפסיק לבכות ואמא שלי לא בכתה בכלל. את מבינה את זה? הבן שלה מת ולא ראיתי אותה בוכה בכלל… הייתי קטנה, אבל אני זוכרת איך השפתיים שלה, שתמיד היו דקות, נעשו דקות עוד יותר, כמו פס. היא היתה אומרת לי את זה כל הזמן, אסור להישבר, צריך לאסוף את עצמנו, צריך וצריך.. גם אחרי שסיפרתי לה על זה שאין דופק, והתינוק שלי מת היא אמרה את אותם המשפטים. היא גם אמרה שזה עוד לא תינוק. שזה רק הריון צעיר, שנפל.
אלוהים, אני אומרת
"אלוהים", היא אומרת גם.
טוב שאת כן מצליחה לבכות.
"כן, אני יודעת, אני יודעת גם שמה שהיא אומרת זה שטויות, זאת אומרת שזה לא נכון אבל אני עדיין איפשהו מקשיבה לה, וגם איפשהו בפנים מפחדת שזה כן נכון. אני כועסת על עצמי שהיא עדיין מצליחה לפגוע בי ככה".
זו אמא שלך, אני אומרת, איך אפשר שלא להיפגע?

הבן שלה מת ולא ראיתי אותה בוכה בכלל. היא היתה אומרת לי כל הזמן, אסור להישבר, צריך לאסוף את עצמנו, צריך וצריך. גם אחרי שסיפרתי שאין דופק, והתינוק שלי מת, היא אמרה שזה עוד לא תינוק. שזה רק הריון צעיר, שנפל

"אני מתגעגעת לאסף ", היא אומרת עוד, "כבר עברו חמש עשרה שנים ולפעמים זה כך כך טרי, את צוודקת, כאב נוגע בכאב, אלוהים, מתי זה יפסיק?"

אני מבטיחה לה שזה לא יכאב כל כך, כמו עכשיו, כל הזמן, שאם תמשיך לתת לזה מקום, כמו שהיא עושה כל כך באומץ, אם תיתן לרגש שלה להיות אז הגל הזה יעבור, והיא תוכל לנשום. אני אומרת לה כמה שהיא אמיצה, זה לא מובן מאליו לגעת בכל הכאב הזה, ואני אומרת לה שאני כאן. בשבילה.

אנחנו כבר בדלת, נפרדות, כשהיא מספרת לי שהיא החליטה לעזוב את דוקטור היבריק ולהחליף רופא.

הגיע הזמן, אני מחייכת, אני ממש בעד.
"תודה שאת כאן בשבילי", היא אומרת ממש לפני שהיא הולכת
תודה שאת נותנת לי להיות חלק במסע שלך, אני עונה בחזרה.

אחרי שהיא הולכת אני ניגשת לתמונה הקטנה שעומדת על המדף של הספרים שעוסקים באבל ובמוות, אבא שלי מצולם שם ויש לו חלוק לבן  פתוח מעל חולצה מכופתרת.

אתה שומע אבא, אני אומרת לו, היא החליטה להחליף רופא, אמרתי לה שלא כל הרופאים במגזר הציבורי כאלה מפלצות.

אבא שלי לא מחייך מהתמונה
זו רק תמונה
כאב נוגע בכאב.

אבא שלי מצולם שם ויש לו חלוק לבן  פתוח מעל חולצה מכופתרת.אתה שומע אבא, אני אומרת לו, היא החליטה להחליף רופא, אמרתי לה שלא כל הרופאים במגזר הציבורי כאלה מפלצות

אני שמה לב שהמטופלת שכחה אצלי בחדר את חיית הכאב החדשה שלה
אני נותנת לה להיות
תישארי כמה שאת צריכה.

 *סיפורי הקליניקה אינם חושפים מטופלים אמיתים, אלה קטעים שחיברתי כאילוסטרציה למקרים ושיחות טיפוליות.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה