בימים אלה מובא לקבורה לא מכובדת מוסד ועדת החקירה הממלכתית. מוסד מכובד, רציני, שבמהלך ההיסטוריה חקר וגיבש מסקנות לגבי כמה מהמחדלים והאסונות החמורים ביותר שידעה ישראל – ובכל זאת מת. אולי טרם זמנו.

הסיבות מגוונות. ברור שהתנגדותם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושותפיו למחדל ה-7 באוקטובר היא אחד הגורמים הראשיים לחיסול ועדת החקירה הממלכתית.

כשזה היה נוח להם הם דרשו ועדת חקירה ממלכתית מייד, והיה נוח להם בפרשת הרוגלות ובמלחמת לבנון השנייה – לצרוח מעל כל במה במלוא גרונם "ועדת חקירה ממלכתית עכשיו". אז גם היה להם, למרבה הפלא, אמון מלא בשופטי בית המשפט העליון ונשיאיו.

כשזה היה להם נוח – הם דרשו ועדת חקירה ממלכתית מייד. בפרשת הרוגלות ובמלחמת לבנון השנייה היה נוח להם לצרוח מעל כל במה "ועדת חקירה ממלכתית עכשיו". אז גם היה להם, למרבה הפלא, אמון מלא בשופטי העליון

אלא שמחדל בסדר גודל שמרסק שלטון הביא את החבורה הזו לדרוס ולמחוק את מוסד ועדת החקירה הממלכתית.

למרבה הטרגדיה יש להם שותפים למחיקה הזו. קחו למשל את ועדת החקירה הממלכתית לפרשת אסון מירון. היא עבדה ברצינות, בלוח זמנים סביר (שנתיים וחצי) אם כי איטי יותר מהוועדה שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים ב-1974.

אך מסקנות ועדת מירון לא יושמו. לא המסקנות האישיות נגד האחראים, בהם נתניהו עצמו והשר לשעבר אמיר אוחנה, שהיו צריכים לעמוד לדין בגין אחריות אישית לאסון ואף היו צריכים להיות מודחים מכל תפקיד ציבורי. אך דבר לא נעשה, והדוח מצהיב במגירה.

בכל פעם שהילולת מירון חוזרת לדיון, נידונה שוב השאלה אם יושמו מסקנות ועדת מירון.

קחו את ועדת החקירה לעניין הצוללות. כבר שש שנים היא יושבת על המדוכה. שלחה מכתבי אזהרה לחשודים המרכזיים בפרשה כבר לפני שנה ועכשיו היא צפויה לקבל רשימה של עשרות או אולי מאות עדים שיזמנו המוזהרים לפני שייכתבו מסקנות הוועדה והמלצותיה. למרבה האבסורד, המוזהרים קובעים את לוח הזמנים לפי האינטרסים האישיים שלהם ולפי החשש מפני מסקנות הוועדה שישפיעו על אינטרסים פוליטיים שלהם.

אלא שמחדל בסדר גודל שמרסק שלטון הביא את החבורה הזו לדרוס ולמחוק את מוסד ועדת החקירה הממלכתית. למרבה הטרגדיה יש שותפים למחיקה, כמו בוועדות החקירה לאסון מירון ולפרשת הצוללות

כלומר, עבודתה של עוד ועדת חקירה ממלכתית תימשך עוד שנים. במקרה הטוב מסקנותיה יפורסמו בקדנציה הבאה של הכנסת. אם הגוש של נתניהו כבר יעבור לאופוזיציה, מה הטעם? ואם עדיין יהיה בשלטון, הוא יגנוז את המסקנות במגירה עמוקה יותר מזו של אסון מירון.

בפרשת מירון הוגשה דרישה ליועמ"שית לחקור את העבירות הפליליות שביצעו המוזהרים אישית, אך היועמ"שית לא ממהרת להפעיל כלים פליליים. יש לה מספיק בעיות, צרות ופרשיות על סדר היום. כך כל העניין במסקנות מוסמס.

בפרשת הצוללות לא מובן ולא מוסבר מדוע נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס וצוותו ממשיכים למשוך את הזמן, לא מגבילים את מספר העדים שיזמנו המוזהרים ולא קובעים מועד סביר לפרסום המסקנות.

הוועדות הללו, שדנות בנושאים קריטיים לחיי אדם, הפכו את עצמן לוועדות כמו הוועדה לחקירת פרשת רצח ארלוזורוב או פרשת ילדי תימן. כלומר חקירה היסטורית שמסקנותיה במקרה הטוב יהוו בסיס לסרטים ולספרים ויעניינו את משפחות הנפגעים האבלות – אך לא ישרתו את שינוי המציאות המתבקש והנדרש כדי שאסון דומה לא יחזור על עצמו.

מוסד ועדת החקירה הממלכתית מת גם בידיה של הכנסת הנוכחית, שמעבירה כעת חוק ועדת חקירה פוליטית. עוד שקר מבית היוצר של נתניהו וחבורתו. כאילו הוועדה הפוליטית "מייצגת את העם". כאילו כדי לברר את האמת והמחדלים, יש אמת של עם אחד ואמת של עם אחר וצריך איזון ביניהם.

הוועדות, שדנות בנושאים קריטיים לחיי אדם, הפכו עצמן לוועדות כמו הוועדה לחקירת רצח ארלוזורוב – חקירה היסטורית שתשמש חומר לסרטים ולספרים ותעניין את משפחות הנפגעים – אך לא תמנע אסון עתידי

כלומר כל המחשבה שעבודת ועדת החקירה הממלכתית היא מקצועית ונועדה לברר את העובדות ואת השתלשלות המחדל – נקברה בידי ממשלת ישראל. הליך הקבורה נמשך כבר שלוש שנים, שבמהלכן ניתן היה להשמיד ראיות, לגרוס מסמכים ולהשפיע על עדים בהשתקה או במתן שוחד ומינויים.

גם העובדה שהחוק מנחה כי רק הממשלה היא שתמנה ועדת חקירה ממלכתית, ורק הממשלה היא שקובעת מהן סמכויות החקירה, קוברת למעשה את היכולת להקים ועדת חקירה ממלכתית – ועדה שכל מערכות המדינה מגיעות אליה ומוסרות לה דין וחשבון, עובדות ומסמכים בזמן סביר ובלי למרוח, לטשטש, להעלים, לגרוס ולשקר.

מול הדברים האלה צריך, אם כן, מהלך חדש להקמת גורם ממלכתי רציני ומקצועי שיחקור אירועים ומחדלים שלטוניים במהירות, עם רלוונטיות למציאות ועם יכולת להסיק מסקנות אמיתיות נגד האשמים במחדלים, וכדי שהמסקנות ימנעו מחדלים דומים בעתיד.

לצורך זה נדרש למעשה חוק חדש. נדרש להקים גוף חקירות קבוע, ממלכתי, שאנשיו מתמקצעים בשורה של תחומים צבאיים, אזרחיים, שלטוניים, דמוקרטיים, משפטיים, טכנולוגיים ואחרים.

נדרש גוף שמבנהו דומה למערך שהוקם במשרד מבקר המדינה, אך אינו תלוי בראש שנבחר על ידי פוליטיקאי – אלא שהממנים את אנשיו הם שופטי בית המשפט העליון, העושים זאת ברוב דעות.

המחשבה שעבודת ועדת החקירה נועדה לברר את העובדות ואת השתלשלות המחדל – נקברה בידי הממשלה – הליך הקבורה נמשך כבר שלוש שנים, שבמהלכן התאפשר להשמיד ראיות, לגרוס מסמכים ולהשפיע על עדים

כך ההחלטה לא תיפול על נשיא העליון לבדו. עדיין זו תהיה החלטת שופטי העליון, אך אין למדינת חוק דמוקרטית מערכת אחרת בערכאה הגבוהה ביותר כדי לקבל החלטות קריטיות לגורלה.

כשם ששופט עליון מכהן כיו"ר ועדת הבחירות, כך גם הגוף החוקר החדש יצטרך מינוי של שופט עליון כדי לעמוד בראשו – אך הדבר צריך להתבצע בהסכמת רוב שופטי העליון. תחתיו תוקם מערכת שלמה עם יכולת חקירה, ידע וניסיון של ועדות חקירה ממלכתיות.

החוק החדש יצטרך גם להגדיר את לוח הזמנים לעבודת הוועדה ואת מה שחייבת הממשלה לעשות עם המסקנות האישיות שיפיק הגוף החוקר.

נותרה השאלה מי יגדיר לגוף החוקר מה לחקור ומהן מגבלות ומטרות החקירה. אחרי מחדל 7 באוקטובר הרי ברור שמחדל הנמצא באחריות ממשלת ישראל ובאחריותו של ראש ממשלת ישראל – צריך להיחקר בלי שום מעורבות של הנחקרים בהגדרת המטרות ונושאי החקירה.

אפשר לחשוב על פתרונות גם לסוגיה זו, ולמנות לתפקיד אישים כמו נשיא המדינה, או ועדה נוספת של בכירי מערכות הביטחון לשעבר, או שילוב של אלה עם נציגי משפחות הנפגעים. אולם החוק החדש יצטרך להגדיר גם זאת.

מי יגדיר לגוף החוקר מה לחקור ומהן מגבלות ומטרות החקירה? אחרי ה-7 באוקטובר ברור שמחדל הנמצא באחריות הממשלה והעומד בראשה – צריך להיחקר בלי נגיעה של הנחקרים להגדרת המטרות ונושאי החקירה

מדינה שפויה אינה יכולה להשאיר את נושא חקירת האסונות והמחדלים לידי שלטון פושע, שהאינטרסים הפוליטיים שלו קוברים את האמת. זה עניין קיומי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.