יש במשפט הזה משהו שעוצר מייד את השיחה. כאילו מרגע שנאמר, אי אפשר יותר להעלות קושי, עייפות, כעס או בלבול. כאילו השירות עצמו אמור להשתיק את כל מה שקורה בבית.

אבל בתוך משפחה, ובוודאי בתוך משפחה שחיה כבר על קו שבר של פרידה, גירושים או הורות בשני בתים, "הוא במילואים" לא פותר את המציאות. הוא רק מסביר אותה, וגם זה רק חלקית.

לפני כחודשיים סיימנו גל תקיפות באיראן שכלל כמובן גל נוסף של מילואים. התקופה הזו טלטלה ועוררה זעזוע גדול בקרב זוגות רבים בישראל, שאצלם אחד מבני הזוג במילואים בפעם השביעית במצטבר בשנתיים וחצי האחרונות.

לפני כחודשיים סיימנו גל תקיפות באיראן שכלל כמובן גל נוסף של מילואים. תקופה זו טלטלה ועוררה זעזוע בקרב זוגות רבים בישראל, בהם אחד מבני הזוג במילואים בפעם השביעית במצטבר בשנתיים וחצי האחרונות

כי מילואים אינם נשארים בבסיס. הם נכנסים ישר הביתה. הם נכנסים להסעות, להשכמות, לארוחות ערב, ללילות בלי שינה, לזמני השהות שמתפרקים, לילד שמחכה ליד הדלת, לילדה ששואלת מתי אמא או אבא יבואו. ובעיקר, הם נכנסים לחיים של ההורה שנשאר ומחזיק פתאום לבדו כמעט את כל מה שהחזיקו קודם יחד.

בניגוד לדיני עבודה, שבהם יש למשרתי מילואים הגנות ברורות יחסית, בדיני משפחה אין כמעט מסגרת מסודרת לסוגיה הזו. אין "חוק מילואים והורות". אין נוסחה ברורה שקובעת מה עושים כשהורה מגויס שוב ושוב. מה קורה כשזמני השהות שוב אינם מתקיימים. איך מתחשבים בהורה שנעדר בעל כורחו. איך מתחשבים בהורה האחר שנושא לבדו בנטל בפועל. מה עושים עם הוצאות שהשתנו. עם שחיקה רגשית. עם ילדים שכבר אינם יודעים למה לצפות.

ואז, כמו שקורה לא פעם בדיני משפחה, נכנסים המושגים הגדולים. גמישות. רגישות. טובת הילד. שיתוף פעולה. הבנה. הכול נכון, כמובן. ובכל זאת, משהו בהם לפעמים חלקי מדי.

כי הגמישות הזו איננה מושג תיאורטי. מישהו משלם עליה בחיים עצמם. מישהי מבטלת עבודה. מישהו נשאר בבית עם ילד חולה. מישהי סופגת עוד שבוע שבו אין באמת שותפות הורית אלא רק תקווה שזו תקופה וזה יעבור.

מילואים לא נשארים בבסיס. הם נכנסים ישר הביתה – להסעות, להשכמות, לארוחות ערב, ללילות בלי שינה, לילד שמחכה ליד הדלת, לילדה ששואלת מתי אמא או אבא יבואו. ובעיקר, הם נכנסים לחיי ההורה שנשאר

והילדים, כדרכם של ילדים, לא חיים בתוך שפה משפטית או לאומית. הם לא אומרים לעצמם "הורה אחד ממלא חובה אזרחית". הם חווים את המציאות דרך הגוף, דרך השגרה, דרך הנוכחות וההיעדרות. הם יודעים מי הגיע ומי לא. מי התקשר ומי נעלם. מי הבטיח שיבוא ולא בא. מי נשאר להרדים כשהכול שוב השתבש.

לכן, כשבית המשפט לענייני משפחה נדרש למקרים כאלה, הוא לא יכול לשאול רק מה הוגן כלפי ההורה המשרת. הוא חייב לשאול מה נכון לילדים. וזו לא בהכרח אותה שאלה.

לפעמים טובת הילד תצדיק גמישות, השלמה של זמן הורי שהוחמץ או התאמות זמניות. לפעמים היא דווקא תחייב יציבות ומינימום טלטלות. לא כל יום שהוחמץ יושלם. לא כל שירות יוביל לשינוי. ולא כל דרישה לגמישות היא בהכרח מוגזמת.

הכול תלוי נסיבות. גיל הילדים. משך השירות. איכות הקשר עם כל אחד מההורים. היכולת של ההורה האחר לשאת עוד ועוד בלי להישחק עד דק.

גם בהיבט הכלכלי, מילואים אינם נשארים מחוץ לבית. על פניו, תגמולי מילואים הם הכנסה, ולכן הם חלק מהתמונה הכלכלית. אבל החיים לעולם אינם רק "על פניו". במיוחד אצל עצמאים.

והילדים, כדרכם של ילדים, לא חיים בתוך שפה משפטית או לאומית. הם לא אומרים לעצמם "הורה אחד ממלא חובה אזרחית". הם חווים את המציאות דרך הגוף, דרך השגרה, דרך הנוכחות וההיעדרות

שירות ממושך עלול להותיר אחריו עסק שנפגע, לקוחות שאבדו, חודשים של חוסר יציבות, והורה אחד שנאלץ להחזיק יותר לבד. כלומר, גם כשיש תגמול, לא תמיד יש באמת פיצוי מלא על המחיר המשפחתי והכלכלי המצטבר.

וזו אולי הנקודה שהכי חסרה בשיח הציבורי. אנחנו יודעות לדבר על מילואים בשפת החובה, הגבורה, התרומה וההקרבה. וכל זה נכון. אבל בתוך הבית מתרחש סיפור נוסף. שקט יותר. שקוף יותר. סיפור של ילדים שמאבדים שגרה, של הורה אחד שנשחק, של הורה אחר שנקרע בין הבית לבין השירות, של מתח שמצטבר ואז גם קשה מאוד לפרק אותו.

אפשר להעריך שירות מילואים, ובו בזמן לראות את המחיר שהוא גובה מהמשפחה. אפשר לכבד את ההורה המשרת, ובו בזמן לא למחוק את ההורה שנשאר להחזיק את הבית. אפשר לדבר על תרומה למדינה, ובו בזמן להכיר בכך שבתוך התא המשפחתי אין כאן ניצחון, אלא התמודדות.

המשפט צריך לדעת לראות את המורכבות הזו. להבין שמילואים אינם רק אירוע ביטחוני. הם גם אירוע משפחתי. הם משנים, לפעמים באחת, את חלוקת האחריות, את הזמינות הרגשית, את היכולת לנשום, את תחושת היציבות הבסיסית של ילדים ושל הורים גם יחד.

המשפט צריך לראות את המורכבות. להבין שמילואים אינם רק אירוע ביטחוני. הם גם אירוע משפחתי. הם משנים את חלוקת האחריות, את הזמינות הרגשית, את היכולת לנשום, את תחושת היציבות הבסיסית

ואם דיני המשפחה לא ידעו להביט על זה כך, הם שוב יישארו מאחור, במקום שבו החיים כבר מזמן התרחשו בלעדיהם.

כעורכת דין מומחית בדיני משפחה ודיני עבודה, הכותבת בעלת ניסיון רב בעיסוק בסוגיית המילואים והקשרה לנושאים אלה.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.