השבועות האחרונים הציבו מראה מטרידה מול פניה של החברה הישראלית. מה שנראה עד לא מזמן כסוגיות נקודתיות ושוליות, מתגבש לכדי תופעה רחבת היקף ומדאיגה: "כדור שלג" של הפרדה מגדרית המאיים למחוק עשורים של מאבק למען שוויון הזדמנויות וליברליזם.

זו אינה רק אפיזודה חולפת, אלא מגמה מתוכננת המבקשת לשנות את אופייה של המדינה מהיסוד.

החזית המשמעותית ביותר נפתחה במוסדות להשכלה גבוהה. האוניברסיטאות, כספינות הדגל של החופש האקדמי והקדמה, ניצבות כעת בקו האש.

"כדור שלג" של הפרדה מגדרית מאיים למחוק עשורים של מאבק לשוויון הזדמנויות וליברליזם. זו לא רק אפיזודה חולפת, אלא מגמה מתוכננת לשינוי אופייה של המדינה. אחת החזיתות המשמעותיות היא באקדמיה

גילויי דעת חריפים מצד ראשי האקדמיה מזהירים מפני השלכות הרסניות לא רק על איכות המחקר וההוראה, אלא על עצם הרעיון של אוניברסיטה כמרחב ציבורי פתוח ומכליל.

הצהרתה הבלתי מתפשרת של אוניברסיטת תל אביב, כי לא תשתף פעולה עם חקיקה המכתיבה הפרדה מגדרית בין כתליה, מהווה אקט של התנגדות אזרחית נדיר וחיוני. מדובר במאבק לא רק על נגישות ללימודים, אלא על ה-DNA של המוסדות הללו – הזכות להשכיל בחברה פלורליסטית ללא מחיצות.

במקביל, המרחב הציבורי נסדק גם הוא. הכוונה של עיריית בני ברק להנהיג הפרדה מגדרית על מדרכות היא אולי הסמל המוחשי והחריף ביותר למגמה זו. זהו ניסיון לנרמל תפיסת עולם שדוחקת את האישה לשוליים, לא רק במוסדות דת סגורים, אלא ברחוב הישראלי המשותף.

אם נאפשר לגיטימציה ל"מדרכות נפרדות", אנו סוללים את הדרך להפרדה גם בתחנות אוטובוס, בפארקים, במרכזי קניות ובשירותים ציבוריים נוספים. זהו כרסום הדרגתי אך שיטתי בבעלותנו על המרחב המשותף.

התחושה של נסיגה לאחור מתחדדת במיוחד בבחינת צמרת צה"ל. בעוד שצה"ל מתיימר להיות "צבא העם", סבב המינויים האחרון – שכלל עשרות תפקידים בכירים ורק אישה אחת שעלתה לדרגת תת-אלוף, משקף תקרת זכוכית עבה ואטומה.

אם נאפשר לגיטימציה ל"מדרכות נפרדות", אנו סוללים את הדרך להפרדה גם בתחנות אוטובוס, בפארקים, במרכזי קניות ובשירותים ציבוריים נוספים. זהו כרסום הדרגתי אך שיטתי בבעלותנו על המרחב המשותף

קשה שלא לחשוב על אליס מילר, שהגיעה עד לבג"ץ לפני 30 שנה כדי לפרוץ את דלתות קורס הטיס. בזכות המאבק ההוא, נשים הוכחו כשוות בכל תפקיד מבצעי.

הנתונים הנוכחיים הם סטירת לחי למורשתה ולמאבקן של נשים פורצות דרך שסללו את הדרך לשירות משמעותי. העובדה שנשים נדחקות שוב מהשדרות הפיקודיות הבכירות מעידה על רוח גבית למגמות מדירות בתוך המערכת הביטחונית.

ההפרדה המגדרית אינה גזירת גורל, היא מדיניות. היא תוצאה ישירה של חקיקה אקטיבית ושל מגמות פוליטיות המבקשות לעצב מחדש את דמותה של ישראל כמדינה סגורה, מופרדת ומדירה.

כדור השלג הזה לא ייעצר מעצמו. הוא ימשיך לצבור תאוצה, למחוק הישגים של שנים ולעצב מחדש את המרחב הציבורי שלנו ככזה שאינו שוויוני.

עצירת החקיקה בנושא אינה רק עניין של זכויות נשים, זהו מאבק על הדמוקרטיה הישראלית כולה. בלי גבול ברור, בלי עמידה איתנה של מוסדות המדינה והחברה האזרחית, אנו עלולים למצוא את עצמנו בחברה שבה המרחב הציבורי שייך רק לחלק מאזרחיה, בזמן שהאחרות נדרשות להסתתר מאחורי מחיצות.

תחושת הנסיגה מתחדדת במיוחד בבחינת צמרת צה"ל. בעוד שצה"ל מתיימר להיות "צבא העם", סבב המינויים האחרון – שכלל עשרות תפקידים בכירים ורק אישה אחת שעלתה לדרגת תא"ל – משקף תקרת זכוכית אטומה.

השוויון הוא אבן הראשה של החברה הישראלית, ואם היא תיפול, הבית כולו עלול להתערער. עלינו להציב גבול חד, להפסיק לשתף פעולה עם הפרדה בחסות החוק, ולהזכיר לכולם: ישראל היא מדינה דמוקרטית, ודמוקרטיה ללא שוויון מגדרי מלא היא מושג ריק מתוכן.

לירון מנשריאן היא מומחית לשוויון מגדרי, מרצה ומנחת סדנאות למגדר. שירתה 24 שנים באמ"ן בתפקידים פורצי דרך לנשים, בדרג השטח והמטכ"ל, ו-10 שנים ביחידה 8200. חברת "פורום דבורה".