לא עוד נקמה - המסר המפתיע של מזכ"ל חזבאללה לשעבר לשיעים בלבנון

כאשר סובחי א-טופיילי, מזכ"ל חזבאללה הראשון, מותח ביקורת על הארגון, כבר קשה להתרגש. במשך יותר משני עשורים הוא מאשים את הנהגת חזבאללה בכך שסטתה מדרכה, הפכה לכלי בידי איראן והרחיקה את לבנון אל עבר מלחמות שאינן שלה.

אלא שהפעם נדמה שהוא מבקש לעשות דבר אחר: לא רק להאשים את חזבאללה, אלא גם לשבור את הפחד שמלווה כיום רבים מבני העדה השיעית.

מאז נפילת משטר אסד, ובעיקר על רקע הדיווחים על התקרבות בין דמשק לוושינגטון, הולך ומתפשט בלבנון חשש מפני "נקמה סורית". עבור שיעים רבים, הזיכרון של המעורבות הסורית בלבנון עדיין חי, והאפשרות שסוריה תשוב להתערב במדינה – הפעם נגד חזבאללה – מעוררת חרדה אמיתית.

נדמה שמזכ"ל חזבאללה הראשון מבקש לא רק להאשים את חזבאללה בביקורתו, אלא גם לשבור את הפחד המתפשט בלבנון, ומלווה רבים מבני העדה השיעית מאז נפילת משטר אסד – מפני "נקמה סורית"

דווקא מול הפחד הזה, בוחר א-טופיילי להעביר מסר חריג. הוא אינו מכחיש את הטעויות שעשה חזבאללה בסוריה; להפך. לדבריו, עצם ההחלטה להתערב במלחמת האזרחים הייתה אחת השגיאות החמורות ביותר שעשה הארגון. את ההצדקות שניתנו אז – הגנה על קבר זיינב, שמירה על "ציר ההתנגדות" או מאבק בטרור – הוא מגדיר כתירוצים שנועדו להצדיק התערבות שהביאה אסון הן ללבנון והן לסוריה.

אבל מכאן מגיע החידוש. במקום לעודד את השיעים להתבצר עוד יותר מאחורי חזבאללה מתוך פחד, הוא טוען כי סוריה כלל אינה מבקשת לנקום. לדבריו, ההנהגה הסורית מבינה היטב שהאינטרס שלה הוא יציבות בלבנון, ולא פתיחת חזית חדשה. גם אם דמשק לא שכחה את השנים שבהן חזבאללה לחם לצידו של אסד, היא מביטה קדימה ולא אחורה.

בכך א-טופיילי מציע למעשה קריאה חדשה של המציאות. הוא מבקש לשחרר את הציבור השיעי מהתפיסה שלפיה כל שינוי אזורי מחייב להמשיך ולהיאחז בנשקו של חזבאללה מתוך פחד קיומי. במקום זאת הוא קורא להנהגת הארגון להודות בטעויותיה, להתנצל בפני העם הסורי והעם הלבנוני ולגבש חזון אחר – כזה שבמרכזו מדינה לבנונית אחת, צבא אחד והחלטה ביטחונית אחת.

אין משמעות הדבר שא-טופיילי הפך לתומך של המערב או של ישראל. להפך. גם כיום הוא מזהיר מפני ניסיונות אמריקאים, לדבריו, להצית מחדש מתחים עדתיים בין שיעים לסונים ובין איראן למדינות ערב. אולם דווקא משום כך המסר שלו בולט: ההתנגדות לפילוג העדתי אינה מחייבת המשך קיומו של נשק עצמאי מחוץ למדינה.

ייתכן שהמסר החשוב ביותר בדבריו אינו מופנה כלל לסוריה, אלא לשיעים בלבנון עצמם. במשך שנים נבנה הנרטיב שלפיו כל היחלשות של חזבאללה תוביל בהכרח לרדיפת השיעים. א-טופיילי מבקש לערער על ההנחה הזו. הוא טוען כי הפחד הפך לכלי פוליטי, וכי הגיע הזמן שהעדה תשאל שאלות קשות על המחיר ששילמה בשם מלחמות אזוריות שלא תמיד שירתו את לבנון.

החידוש בדבריו: במקום לעודד את השיעים להתבצר עוד יותר מאחורי חזבאללה מתוך פחד, הוא טוען כי סוריה כלל לא מבקשת לנקום וכי ההנהגה הסורית מבינה שהאינטרס שלה הוא יציבות בלבנון, ולא חזית חדשה

גם אם רבים מתומכי חזבאללה ידחו את דבריו, קשה להתעלם מן העובדה שהם נשמעים דווקא מפיו של מי שהיה המזכ"ל הראשון של הארגון, וגורם בולט בבקעת הלבנון. כאשר אחד ממייסדי חזבאללה קורא להכיר בטעויות העבר, להתפייס עם סוריה ולהפקיד את הנשק בידי המדינה, זו כבר אינה רק ביקורת על הנהגת הארגון. זו עדות לכך שגם בתוך הזיכרון הפוליטי של חזבאללה עצמו הולך ומתרחב הוויכוח על עתידה של לבנון.

ד"ר נועה ריבן היא חוקרת המתמחה בלבנון, בחזבאללה, בחברה השיעית ובתיאולוגיה השיעית. מחקריה עוסקים בפוליטיקה של העדה השיעית בלבנון, ביחסי דת ופוליטיקה ובמוקדי הכוח הפועלים בתוך החברה השיעית, תוך התמקדות בהתנגדות השיעית לחזבאללה ובהתפתחותה לאורך השנים. היא עמיתת מחקר ב-MECARC באוניברסיטת אריאל ומרצה בתחומי המזרח התיכון והאסלאם.