מעמד הביניים בפריפריה נעלם – שתי משכורות כבר לא סוגרות את החודש

ההגדרה המקובלת של מעמד הביניים היא משק בית שהכנסתו נעה בין 75% ל-200% מן ההכנסה החציונית למשק בית. הבעיה איננה ההגדרה, אלא שהיא מתרוקנת מתוכן. משפחה שנכנסת לתחום ההכנסה הזה חיה כיום בתחושת מחסור שפעם אפיינה את המעמד הנמוך.

מדוע שתי משכורות בפריפריה כבר לא מספיקות?

רוב תושבי צפון ודרום הארץ, כהכללה גסה, משתכרים פחות מתושבי המרכז. רובם גם משלמים פחות על דיור – שכר דירה, או משכנתא – כיוון שהדירות להשכרה ולמכירה בפריפריה זולות יותר. אבל העובדה הזאת אינה אומרת שהם יכולים להסתדר עם השכר הנמוך.

מחירי המזון, הבריאות, החינוך והתחבורה נקבעים ברמה ארצית ואינם מציעים "הנחת פריפריה". משפחה בקריית שמונה משלמת על סל קניות, על ביטוח משלים ועל חוג לילדים בדיוק כמו משפחה ברמת גן, אך משתכרת פחות.

מפעל הטקסטיל של כיתן בדימונה, 8 באפריל, 2019 (צילום: סו סורקס, זמן ישראל)

לכך מתווספת עלות שקופה: הריחוק עצמו. היעדר תחבורה ציבורית סדירה כופה על המשפחות בפריפריה להחזיק לפחות רכב אחד; כל נסיעה לעבודה, לרופא מומחה או למרכז שירות ממשלתי מצריכה רכב וגוזלת תשלומים על רכישתו, על הבלאי והדלק. גם במרכז לא פשוט לחיות בלי רכב, אבל אפשרי, ואילו בפריפריה, קשה להסתדר בלי שני רכבים וכמעט לא ניתן בלי רכב בכלל.

האם בפריפריה השכר נמוך יותר מאשר במרכז?

דוח השכר של המוסד לביטוח לאומי למחצית הראשונה של 2025 חושף מפה בה נראים הבדלים גאוגרפיים חדים בשכר. "ערי ההייטק" במרכז נמצאות בראש הטבלה, וערי הפריפריה נותרות הרחק מאחור.

לפי דוח "סטטיסטיקה לפי יישובים" של הביטוח הלאומי ל-2024, באותה שנה, עמד השכר הממוצע לשכיר ברוטו בהרצליה על כ-21,600 שקל בחודש; במודיעין – כ-21,300 שקל ברוטו בחודש; בגבעתיים – כ-22,500.

הכניסה למעלות-תרשיחא (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ואילו בטבריה, השכר הממוצע לפי אותו דוח, באותה שנה, עמד על כ-11,100 שקל ברוטו בחודש; במגדל העמק – כ-11,600 ברוטו בחודש; בצפת – כ-10,100; בערד – כ-11,600. הממוצע הארצי עמד על כ-14 אלף שקל ברוטו בחודש.

לפי דוח השכר של הביטוח הלאומי למחצית הראשונה של 2025, שבודק רק ערים גדולות ובינוניות, השכר הממוצע בהרצליה באותה תקופה עמד על כ-22,900 ברוטו בחודש; במודיעין – 22,500; ואילו בבאר שבע הוא עמד על כ-12,900 שקל ברוטו לחודש; בנהריה – כ-14,500; באשדוד – כ-12,900; בנצרת – כ-9,800; ברהט – כ-9,500. הממוצע הארצי באותו זמן עמד על כ-15 אלף.

מקור: דוח השכר של הביטוח הלאומי, מחצית ראשונה 2025. הטבלה מציגה את קצות המדרג הגאוגרפי לצד הנתונים הארציים.

הפער בין ראש הטבלה לתחתיתה מגיע ליותר מפי שניים בין עיר לעיר. ערי הפיתוח בצפון ובדרום מתרכזות מתחת לממוצע הארצי – חלקן, כמו נהריה, מעט מתחתיו, וחלקן הרחק מתחתיו. בתחתית הטבלה נמצאות ערים חרדיות וערביות, שבהן השכר נמוך מסיבות נוספות, ומעליהן ערים שחלק ניכר מאוכלוסייתן ערבית וחרדית, כמו צפת, למשל.

נתון נוסף ממחיש את גודל הבעיה. השכר הממוצע במשק עמד במחצית הראשונה של 2025, לפי דוח הביטוח הלאומי, על 15,098 שקל, אך השכר החציוני – זה שרוב העובדים משתכרים סביבו – עומד על 10,586 שקל בלבד.

אוכלוסייה מצומצמת למדי עם שכר גבוה יחסית – בעיקר, כהכללה, עובדי ההייטק והפיננסים במרכז ועובדי התעשייה, החברות הממשלתיות וצה"ל בפריפריה – מושכת את הממוצע כלפי מעלה ומסתירה את מצבו העגום של הרוב.

כך או כך, הגדרת "מעמד הביניים" מתבססת על ההכנסה החציונית למשק בית ולא על הממוצע. לכן, אם השכר הממוצע בערי הפריפריה עומד בין 8,000 ל-15 אלף שקל ברוטו לחודש, השכר החציוני בהן נמוך הרבה יותר, כך שרוב אוכלוסייתן אינו נמצא במעמד הביניים ואינו קרוב אליו.

מבט על העיר ערד, דרום ישראל, 11 בינואר 2026 (צילום: צפריר אביוב/פלאש90)

אם הדיור בפריפריה זול יותר, לאן נעלם החיסכון?

רמת המחירים בישראל היא מן הגבוהות בעולם. ישראל מדורגת בקביעות בכל המדדים בצמרת – בין המקום הראשון לחמישי – ביוקר המחיה בקרב המדינות המפותחות בעולם (מדינות ה-OECD), שהן ממילא גם בעלות יוקר גבוה יותר מרוב המדינות.

השוואות בינלאומיות ממוקדות יותר מראות כי מחירי המזון והדיור בישראל חריגים כלפי מעלה יותר ממחירים של מוצרים אחרים. המחירים בפריפריה, בעיקר של הדיור, זולים יותר כמעט בכל מדינה בעולם, אך הפריפריה בישראל היא אחת הפריפריות היקרות בעולם.

גם בישראל, הדיור בפריפריה זול יותר. שכר הדירה הממוצע במחוז הצפון עומד על כ-3,065 שקל לחודש, לעומת כ-5,090 שקל במחוז המרכז וכ-6,091 שקל בתל אביב, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ההבדלים בין דירות לרכישה גדולים עוד יותר ותמיד היו כאלה, כך שגם תשלומי המשכנתאות בפריפריה, כהכללה סטטיסטית, נמוכים יותר. ההפרש נראה כמו רווח נקי.

אבל ההנחה שהדיור הזול פותר את הקשיים הכלכליים בפריפריה מתעלמת משתי עובדות מרכזיות: הנסיעות בפריפריה עולות יותר, ובעיקר, השכר לרוב נמוך יותר.

התחבורה הציבורית בפריפריה הרבה פחות נוחה מאשר במרכז. ברוב הערים אין רכבת ותדירות האוטובוסים נמוכה עד בינונית. יישובים קטנים תלויים באוטובוס שמגיע אליהם פעמים ספורות ביום. משרד התחבורה מעניק הנחה של 50% בתחבורה הציבורית לתושבי אשכולות הפריפריה – הכרה מפורשת בכך שהשירות בפריפריה דל ויקר יחסית.

אזור מגורים בנתיבות (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

בהיעדר קווים סדירים, כמעט כל משפחה נאלצת להחזיק רכב, ומשפחות מבוססות, במונחי הפריפריה, מחזיקות שניים. לתשלומים על רכישת הרכב מצטרפות עלויות ביטוח, דלק, אחזקה ופחת.

המדינה מנסה לגשר על הפער בעזרת זיכוי ממס הכנסה לתושבי הפריפריה, המקזז חלק מפער השכר. ההטבה אמיתית, אך היא נשחקת אל מול מחירי הרכב שהמשפחה נדחקת לרכוש ולתחזק בהיעדר חלופה ציבורית מספקת.

ובעיקר – יוקר המחיה הארצי הגבוה פוגע קשה יותר במי שמשתכר פחות. אותו סל מזון ואותו ביטוח בריאות משלים תופסים נתח גדול יותר מתקציב המשפחה הפריפריאלית. זאת, מפני שהמונה – יוקר המחיה, למעט דיור – דומה בכל הארץ, אך המכנה – ההכנסה – נמוך הרבה יותר בפריפריה.

התוצאה היא עוני. והעוני פוגע בשנים האחרונות לא רק במשפחות חד-הוריות ומשפחות שבהן אחד מבני הזוג, או שניהם, לא עובדים, בשל נסיבות קשות או מבחירה, אלא גם במשפחות עם שני עובדים.

לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי, תחולת העוני בקרב משפחות עם שני מפרנסים ויותר עלתה בהתמדה, גם בקבוצה שאמורה להיות מוגנת ביותר.

מקור: דוחות ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי (נתונים מנהליים, עוני לפי הכנסה נטו). משק בית נחשב עני כאשר הכנסתו הפנויה לנפש תקנית נמוכה ממחצית ההכנסה הפנויה החציונית.

עבודה מלאה של שני בני הזוג כבר אינה ערובה ליציאה מן העוני, ובוודאי לא להשתייכות יציבה למעמד הביניים. בין 2021 ל-2024 גדל הסיכון לעוני בקבוצה הזו בכ-14%.

האם הממשלה עמדה בהבטחתה להוריד את יוקר המחיה?

בקמפיין הבחירות האחרון ב-2022, העמידו הליכוד ונתניהו את יוקר המחיה במרכז ההבטחות. נתניהו התחייב להקפיא את תעריפי הארנונה, החשמל והדלק וליצור מסגרות שהייה בחינם "מהלידה" עד גיל שלוש. ההבטחות הופיעו גם בתוכנית החירום הכלכלית שהציגה הממשלה בינואר 2023.

המציאות נעה בכיוון ההפוך. בינואר 2025 העלתה הממשלה את המע"מ מ-17% ל-18%, והקפיאה את עדכון מדרגות מס ההכנסה, נקודות הזיכוי וקצבאות הילדים. הקפאת המדרגות לבדה שחקה את השכר הריאלי בכ-3%, לפי ניתוח ההתייקרויות והקפאת מדרגות המס לקראת 2026.

הארנונה עלתה בשנת 2025 בשיעור של 5.27%, הגבוה ביותר מזה 17 שנה, ותעריף החשמל התייקר במקום שיוקפא. התוכנית לחינוך חינם מגיל לידה עד שלו לא הפכה לשירות אוניברסלי, ולפי דוח מרכז אדוה פחות משליש מהפעוטות שוהים במסגרות מפוקחות.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נואם לכבוד הקמת היישוב יציב ב-19 בינואר 2026 (צילום: הציונות הדתית)

מרבית ההעלאות הללו נעשו כדי לממן את המלחמות, ולא מעט מהן – גם את הכספים הקואליציוניים. הצרכים אינם משנים את התוצאה למשק הבית: משפחה ממוצעת צפויה לשלם בשנת 2026 בין 800 ל-1,200 שקל יותר בחודש בהשוואה ל-2025.

הצעדים האלה פוגעים דווקא במשפחות העובדות, כולל אלה המתגוררות בפריפריה. המע"מ והקפאת המדרגות חלים על ההכנסה בכל הארץ, והפעוטונים החינמיים שהובטחו – אלה שהיו מקלים בדיוק על הוצאות גידול הפעוטות שהמשפחה נושאת – כלל לא קמו.

מקורות: תוכנית החירום הכלכלית מינואר 2023, ניתוח ההתייקרויות לקראת 2026, ודוח תמונת מצב 2026 של מרכז אדוה.

מה קורה למעמד הביניים בישראל כולה?

שחיקת המשפחה בפריפריה היא ביטוי מקומי חריף למגמה ארצית. מחקר מרכז אדוה על התכווצות מעמד הביניים מראה שמעמד הביניים בישראל הוא מן הקטנים במדינות המפותחות.

מקור: דוח תמונת מצב 2026 ומחקר מעמד הביניים של מרכז אדוה. כמעט רבע מהשכירים במשרה מלאה בישראל משתכרים שכר נמוך, שיעור מן הגבוהים ב-OECD.

כמעט רבע ממשקי הבית בישראל נמצאים מתחת לקו העוני או בקרבתו, ושכר העבודה הריאלי מפגר שנים רבות אחר קצב צמיחת התוצר לנפש. הצמיחה כלל לא מגיעה לכיסם של עובדים רבים, במיוחד בפריפריה – מה גם שהצמיחה לנפש ממילא נעצרה כליל בשנים האחרונות, בשל המלחמות ומדיניות הממשלה.

מעמד הביניים התייצב בשנים האחרונות סביב 53% עד 55% ממשקי הבית, אך במבט של שלושה עשורים הצטמק מכ-60% בשנות ה-80 וה-90.

אתי קונור-אטיאס, המנהלת האקדמית של מרכז אדוה, אומרת כי "ההשתייכות למעמד הביניים בישראל כבר אינה מבטיחה יציבות כלכלית, ועבור משפחות רבות היא מלווה בקרבה מתמדת לעוני ובעומס כבד על תקציב הבית".

האם יוקר המחיה בישראל עולה יותר מאשר השכר?

המבט לאורך זמן מסביר מדוע התחושה מחריפה משנה לשנה. סל הצריכה הכללי התייקר בהתמדה, בעוד השכר הריאלי כמעט דרך במקום.

נתוני השכר החציוני ברמת יישוב אינם מתפרסמים כסדרה שנתית עקבית ממקור אחד, ולכן הטבלה מציגה נקודות עוגן מאומתות של מדד המחירים לצרכן, לצד מדד השכר הריאלי.

מקורות: מדד המחירים לצרכן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומדד השכר הריאלי של הלמ"ס ומרכז אדוה. השכר החציוני אינו מוצג כסדרה שנתית מפני שאינו מתפרסם כטור עקבי ממקור אחד.

המשמעות למשפחה בפריפריה חדה. סל הצריכה הארצי מתייקר בקצב שהשכר אינו מדביק, והמשפחה הפריפריאלית – שמלכתחילה משתכרת פחות מאשר במרכז – סופגת את הפער הזה על בסיס הכנסה נמוך יותר.

המשפחה העובדת בפריפריה היא קורבן של כשל מבני, לא כישלון אישי. שני בני הזוג עובדים, משתכרים שכר חציוני, ובכל זאת אינם מגיעים לרמת החיים של מעמד הביניים הקלאסי.

הסיבה היא צירוף של שלושה גורמים: שכר מקומי נמוך מזה שבמרכז, יוקר מחיה ארצי שאינו מבחין בין אזורים, ועלויות ריחוק שמבטלות את יתרון הדיור הזול. המעבר למרכז אינו פתרון זמין, שכן שם מחירי הדיור גבוהים בהרבה, ולכן הפריפריה הופכת ממקום מגורים מתוך בחירה למלכודת כלכלית.

מה עשתה הממשלה כדי להקל על המצוקה? ההקלות שהובטחו בבחירות 2022 לא הגיעו, ובמקומן באו העלאות המע"מ, הארנונה והחשמל. הצמיחה לנפש נעצרה. מערכת הרווחה נפגעה מהקיצוצים הרוחביים בתקציב ונמצאת על סף קריסה. כל עוד המדיניות לא תשתנה, המצוקה, במיוחד בפריפריה, תמשיך להתעצם.

אידה קידר-מליץ היא סופרת. בעבר כיהנה כסגנית נשיא לכספים אלביט בע"מ. בעלת תואר M.Sc בניהול תעשייתי מהטכניון, ותואר M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה.