נאור נרקיס הפסיד, הזעם החילוני נשאר

איני יודע מה בליבו של נרקיס, כך שנותר לי לשפוט רק את הקמפיין שבחר לנהל.

סרטוני AI של נשים דתיות מסירות כיסויי ראש הם שוביניסטיים, כוחניים ובעיקר אנטי-ליברליים במהותם. שפת הקמפיין התחרזה לי עם אותו פונדמנטליזם דתי ונאומי "העגלה הריקה" שהרבנים הרביצו בנו בישיבה.

אותה ודאות מוחלטת שהאחר אבוד ומבולבל, ואנחנו צריכים להצילו מעצמו. ובעיקר, לא השתכנעתי שיש לאיש את ההבנה הפוליטית-פרלמנטרית שנדרשת כדי להוביל לשינויי מדיניות.

אבל על אף הסלידה מהדרך, זו תהיה טעות להתעלם ממה שנרקיס זיהה. הוא נגע בבעיה אמיתית ובכעס אמיתי, וסחף אחריו אלפי אנשים שזועמים על המצב הקיים, ובצדק.

על אף הסלידה מהדרך שבה בחר נאור נרקיס לנהל את הקמפיין שלו, זו תהיה טעות להתעלם ממה שהוא זיהה. הוא נגע בבעיה אמיתית ובכעס אמיתי, וסחף אחריו אלפי אנשים שזועמים על המצב הקיים, ובצדק

נכון, טוויטר הוא לא העולם האמיתי, חשיפה אינה בהכרח תמיכה והוא לא סיים במקום ריאלי. אבל יותר מ-15 אלף מתפקדים הצביעו לו – כ-2,000 יותר מאשר לנעמה לזימי ולגלעד קריב בבחירות הקודמות – והוא השתלט על השיח הפנים-מפלגתי, ברשתות, באולפנים ובקבוצות הוואטסאפ.

זה לא רק סושיאל טוב. נרקיס נגע בעצב חשוף: לציבור החילוני נמאס להתנצל על קיומו, והוא מחפש נבחרי ציבור שיילחמו על הלגיטימיות, המעמד החוקי וההכרה מחדש בזרם היהדות החילוני. הדמוקרטים יעשו טעות פוליטית ויחמיצו הזדמנות היסטורית אם יפרשו את התוצאה כדחייה של הכעס שעליו נרקיס רכב.

במשך שנים הובהר לציבור החילוני שהוא זה שאמור להתגמש, להכיל, להתחשב ולוותר, בעוד הצד השני רשאי להמשיך לכרסם בסטטוס קוו. כשכפייה דתית מקבלת שוב ושוב גיבוי מהמדינה, היא מחלחלת גם לרחוב, ואין זה מפתיע שהפרדות מגדריות ומשטור לבוש של נשים במרחב הציבורי הפכו לעניין שבשגרה.

אחרי שנים של הגברה הדרגתית של החום, הממשלה הנוכחית הביאה את התהליכים לסף רתיחה: חוק יסוד: לימוד תורה, חוק הפרדה מגדרית באקדמיה, חוק השתמטות, חוק חמץ, חוק הכותל, חוק הרבנים, חוקי הרחבת סמכויות בית הדין הרבני, ביטול רפורמת הכשרות. וזה באמת רק קצה הקרחון.

זה לא רק סושיאל טוב. נרקיס נגע בעצב חשוף: לציבור החילוני נמאס להתנצל על קיומו, והוא מחפש נבחרי ציבור שיילחמו על הלגיטימיות, המעמד החוקי וההכרה מחדש בזרם היהדות החילוני

ציר אריה דרעי־יצחק גולדקנופף־בצלאל סמוטריץ' הבהיר באופן חד-משמעי שהסטטוס קוו מת. אבל יתרה מכך, בדומה לקריאת ההשכמה בהפיכה המשטרית, הוא הזכיר לציבור החילוני-ליברלי שנרדמנו בשמירה עוד הרבה לפני.

חשוב לומר, נבחרי הדמוקרטים לא ישבו בחיבוק ידיים. בממשלת השינוי הוקמה מנהלת להתחדשות יהודית, הועברו עשרות מיליוני שקלים לארגוני היהדות הפלורליסטית, והורחב הסיוע ליוצאים בשאלה.

בממשלה הנוכחית הם עומדים בחזית המאבק בכפייה דתית. מגיע להם על כך קרדיט. אבל תופעת נאור נרקיס היא מסר גם אליהם, שיש להם לא רק אשראי ציבורי לדרוש יותר, אלא ציפייה מפורשת לעשות זאת.

לפיכך, בממשלה הבאה, לצד הדרישה לקבלת תיקי המשפטים, החינוך והביטחון הלאומי, על הדמוקרטים להציב כתנאי יסוד: להקמת הממשלה חבילת רפורמות מקיפה ביחסי הדת והמדינה.

1

ראשית, מסלול נישואים וגירושים אזרחי מלא ושוויוני בישראל, כולל כמובן לזוגות להט"ב, כמו גם הכרה בנישואים דרך מוסדות רפורמיים וקונסרבטיביים. לא "ברית זוגיות" מצומצמת, ולא הכרה בדיעבד בזוגות שהתחתנו בקפריסין או דרך זום ביוטה. הרבנות תוכל להמשיך לחתן כל מי שבוחר בה, אבל תפסיק לדחוף את עצמה בכוח מתחת לחופות שלנו. את המונופול שלה צריך לפרק גם בכשרות ובכל מקום שמונע בחירה, מחלק ג'ובים וכופה סטנדרט אורתודוקסי יחיד.

ציר דרעי־גולדקנופף־סמוטריץ' הבהיר באופן חד-משמעי שהסטטוס קוו מת. אבל יתרה מכך, בדומה לקריאת ההשכמה בהפיכה המשטרית, הוא הזכיר לציבור החילוני-ליברלי שנרדמנו בשמירה עוד הרבה לפני

2

שנית, תחבורה ציבורית בסופי שבוע בכל מקום שהציבור המקומי מעוניין בכך. לא כמה קווים סמליים שיוצאים מתל אביב, אלא סמכות מלאה לרשויות מטרופוליניות להפעיל תחבורה בהתאם לצורכי תושביהן, כולל קווים בין-עירוניים. מי שרוצה לשמור שבת ימשיך לשמור שבת; חילונים בלי רכב יפסיקו להיות כלואים בבית.

3

בחינוך יש לדרוש תקצוב שוויוני למערכת הממלכתית, להוציא ממנה גורמי הדתה שפועלים ללא שקיפות וללא בחירת ההורים, ולהבטיח לימודי יהדות פלורליסטיים הכוללים את כלל הזרמים, ובהם גם היהדות החילונית. החילוניות אינה חלל ריק. יש לה מסורות, תרבות ועולם ערכים העומדים בפני עצמם. במקביל, יש להתנות תקצוב ציבורי בלימודי ליבה מלאים. כסף ציבורי מחייב אחריות ציבורית, ואין לממן מערכת שמונעת מילדים את הזכות והחובה לקחת חלק פעיל בחיים האזרחיים.

4

ולבסוף, יש לדרוש מעמד שוויוני לכל זרמי היהדות בתקציבים, בגיור, בתפילה, בשירותי הדת ובייצוג. ישראל היא מדינה יהודית, אך לא אורתודוקסית, והאורתודוקסיה אינה בעלת הבית של היהדות.

*  *  *

לא מדובר בסדר יום אנטי-דתי, אלא בתפיסה ליברלית בסיסית. כל אדם רשאי לחיות לפי אמונתו וערכיו, כל עוד הוא אינו כופה אותם על אחרים. אנחנו מאמינים בחיה ותן לחיות, אבל הגיע הזמן לזכור שגם ליהדות שלנו מגיע לחיות. העגלה שלנו מלאה, הערכים שלנו חשובים, והמשך ההתפשרות וההתנצלות על קיומנו הוא בעצמו מחיקה של זהות יהודית.

אנחנו מאמינים בחיה ותן לחיות, אבל הגיע הזמן לזכור שגם ליהדות שלנו מגיע לחיות. העגלה שלנו מלאה, הערכים שלנו חשובים, והמשך ההתפשרות וההתנצלות על קיומנו הוא בעצמו מחיקה של זהות יהודית

את השינויים האלה צריך לקדם מתוך כבוד לשותפים הדתיים והמסורתיים, לאמונתם ולדרך חייהם. זו לא רק מחויבות ליברלית, אלא גם הדרך היחידה להעביר אותם בפועל. ממשלה עם נפתלי בנט, גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן יכולה לחולל שינוי דרמטי ביחסי הדת והמדינה, אבל רק אם השינוי יוצג כהרחבת החירות והבחירה, ולא כמסע נקמה אנטי-דתי. אל לנו לדרוש מהם לוותר על אמונתם, רק שהכבוד סוף-סוף יהיה הדדי.

יש פה הזדמנות חד-פעמית לעשות שינוי עמוק ביחסי דת ומדינה. עבור רבים מאיתנו נאור נרקיס היה שליח בעייתי. זה לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהמסר.

בנצי סיקורה הוא חוקר ומקדם מדיניות, יועץ פלרמנטרי, פוליטי ודיפלומטי בעברו, וחבר במפלגת הדמוקרטים.