כשנשמעת אזעקה, אומרים לכולנו שיש 15, 30 או 60 שניות להגיע למרחב מוגן. עבור רוב האנשים זו הנחיה ברורה לביצוע. עבורי זו תזכורת כואבת לכך שיש אזרחים שהשעון פשוט לא סופר אותם.
אני בת 40 מהכפר הדרוזי סמיע שבגליל המערבי. אני מתמודדת עם שיתוק מוחין (CP) מלידה ומתניידת בכיסא גלגלים. כבר 25 שנה אני פעילה בבית הצפוני של בית הגלגלים, ובשנים האחרונות אני נעזרת בדלורס, המטפלת שלי, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
המלחמה שנמשכת כבר כמעט שלוש שנים שינתה את החיים של כולנו. אבל עבור אנשים עם מוגבלות, היא לא רק שינתה את השגרה, היא חשפה עד כמה אנחנו שקופים במצבי חירום.
אני בת 40 מהכפר הדרוזי סמיע, שמתמודדת עם שיתוק מוחין מלידה. המלחמה שינתה את חיי כולנו, אך לאנשים עם מוגבלות היא לא רק שינתה את השגרה, היא חשפה עד כמה אנו שקופים במצבי חירום
לפני המלחמה הייתה לי שגרה. בכל בוקר הגעתי ל"מארג", מרכז תעסוקה שמעניק לי מסגרת, משמעות ומפגש עם אנשים. אחר הצוהריים, האפשרויות שלי כבר היו מצומצמות הרבה יותר. בכפר שלי אין כמעט מסגרות חברתיות לבוגרים עם מוגבלות. המקום היחיד שבו באמת הרגשתי חלק מקהילה היה בית הגלגלים.
ואז הכול נעצר: המארג נסגר והפעילות בבית הגלגלים הופסקה. נשארתי בבית, בלי חברים, בלי מסגרת, בלי סיבה אמיתית לצאת. פתאום מצאתי את עצמי מול המחשב והטלוויזיה, מנסה למלא ימים ארוכים של חוסר ודאות, פחד וחוסר מעש.
אבל הקושי הגדול ביותר לא היה הבדידות. הקושי היה ההבנה שמרגע שנשמעת אזעקה, אני נמצאת בסיכון גבוה יותר מרוב האנשים. לוקח לי הרבה יותר זמן להגיע למרחב מוגן. עבור מי שמתנייד בכיסא גלגלים, 15 או 30 שניות הן לא יעד שאפשר לעמוד בו. הן פיקציה, מספר על הנייר, לא במציאות.
כל יציאה מהבית הפכה למבצע של ממש. כל נסיעה לוותה בחשש. הכבישים בצפון היו מאוימים, והתחושה הייתה שאין באמת מקום בטוח. בשלב מסוים עברתי להתגורר אצל אחותי, כי היה לה ממ"ד גדול, אבל גם שם לא באמת הצלחתי למצוא שקט. התנאים לא התאימו, הלילות היו קשים, והפחד המשיך ללוות אותי.
ובתוך כל הקושי הזה הייתה גם נקודת אור. בבית הגלגלים החליטו שלא מוותרים עלינו. המפגשים עברו לזום, פעמיים בשבוע, באדיקות של טקס קדוש נפגשנו שם. זו לא הייתה רק שיחת וידאו, עבורי זו הייתה הצלה של ממש. פתאום שוב היו פנים מוכרות. שוב היה למי לספר איך עבר היום. שוב היה מי שיבין בדיוק את הקשיים, בלי שאצטרך להסביר.
הקושי הגדול ביותר לא היה הבדידות אלא ההבנה שמרגע האזעקה אני בסיכון גבוה מרוב האנשים. למתניידים בכיסא גלגלים, 15 או 30 שניות הן לא יעד שאפשר לעמוד בו בדרך למרחב המוגן. הן פיקציה, מספר על הנייר
גם אני רציתי לתת לאחרים. הכנתי פעילויות למפגשים, שיתפתי בשירים שכתבתי בתקופת המלחמה ועודדתי את חבריי לקבוצה. השיתוף ביצירה והיכולת לתרום לאחרים, גם אם מרחוק, החזירו לי את תחושת המשמעות.
דווקא ברגעים שבהם הרגשתי מוגבלת יותר מאי פעם, גיליתי שאני עדיין יכולה לתרום, להשפיע ולחזק אחרים. הבנתי שתחושת משמעות היא לא מותרות, היא כוח שמאפשר להמשיך.
אני גאה להיות אישה דרוזית, אבל אני גם יודעת שבחברה הדרוזית כמעט שאין מסגרות חברתיות לבוגרים עם מוגבלות. לכן בית הגלגלים הוא הרבה יותר ממועדון או פעילות פנאי. הוא קהילה, בית, המקום שמזכיר לי שאני לא לבד.
המלחמה לימדה אותי שאני חזקה יותר ממה שחשבתי. היא לימדה אותי שאפשר למצוא כוחות גם ברגעים הקשים ביותר, ושגם מרחוק אפשר להעניק לאחרים תקווה. אבל היא גם לימדה אותי שיעור שהמדינה חייבת ללמוד. כשמדברים על היערכות לחירום, אסור לשכוח את האנשים עם המוגבלויות. צריך לחשוב על נגישות למרחבים מוגנים, על פתרונות פינוי, על מערך תמיכה למטפלים ועל מסגרות חברתיות שממשיכות לפעול גם כשהכול נעצר. כי בזמן מלחמה, הבדידות הופכת קשה יותר, והניתוק החברתי מכפיל ואף משלש את הקושי.
חוסן לא נמדד רק בכיפת ברזל או בממ"ד. הוא נמדד גם ביכולת של חברה להושיט יד למי שמתקשה להגיע אל המרחב המוגן בזמן, למי שנשאר לבד בבית ולמי שזקוק רק למפגש אחד, לשיחה אחת או לקהילה אחת שתזכיר לו שהוא לא שקוף.
כשמדברים על היערכות לחירום, אסור לשכוח את האנשים עם המוגבלויות. צריך לחשוב על נגישות למרחבים מוגנים, על פתרונות פינוי, על מערך תמיכה למטפלים ועל מסגרות חברתיות שממשיכות לפעול גם כשהכול נעצר
אני זכיתי למצוא את הקהילה הזאת. עכשיו הגיע הזמן שכל אדם עם מוגבלות בישראל יוכל לומר את אותו הדבר. אל תשאירו אותנו שקופים מאחורי דלתות נעולות, הקול שלנו חייב להישמע.
רבאב חטיב היא פעילה בבית הגלגלים. מהכפר הדרוזי סמיע שבגליל המערבי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו