באירוע המחריד שהתרחש בסוף השבוע שעבר בכפר הפלסטיני תל, נוכחנו שוב שההכרעה מי האשם באירוע – מיהו המחבל – אינה מבוססת על שאלות ענייניות כמו מי יזם ומי הגן על עצמו, מי הגיע חמוש ובליווי צבא ומי מופקר ללא ההגנה.

ההכרעה מתבססת על זהות לאומית: כאשר נהרג באירוע יהודי, באופן אוטומטי הפלסטיני מוגדר כמחבל, על כל השלכות ההגדרה. כך נוהגת מערכת שבבסיסה מדיניות של שליטה ועליונות יהודית מהים אל הנהר – מדיניות שאנו עדים להעמקתה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר.

המערכת הזו אינה נראית אותו דבר בכל מקום ואינה מופעלת באותם כלים – בגדה המערבית היא עוברת דרך התנחלויות, השתלטות על קרקעות, אלימות וכוח צבאי; בעזה דרך הרס, עקירה ושליטה בתנאי החיים; ובתוך ישראל היא מקבלת ביטויים אחרים, בתוך מערכת היחסים שבין המדינה לאזרחיה הפלסטינים – אבל קשה יותר ויותר להתעלם מהמשותף בין המגמות.

אחרי אירועי כפר תל, נוכחנו שוב שההכרעה בשאלה מי אשם מתבססת על זהות לאומית: כשנהרג באירוע יהודי, אוטומטית הפלסטיני מוגדר כמחבל. כך נוהגת מערכת שבבסיסה מדיניות של שליטה ועליונות יהודית

אני מכירה את המערכת הזאת גם מתקופה אחרת בחיי המקצועיים. לפני יותר מעשור, כעורכת דין צעירה באגודה לזכויות האזרח, עסקתי בהגנה על זכויות אדם בשטחים הכבושים. אלה היו שנות המאבקים העממיים בבלעין, נעלין, נבי סאלח וכפרים נוספים נגד חומת ההפרדה, הפקעת אדמות והתנחלויות.

באחד המפגשים שלי אז כעורכת דין עם בכיר במערכת הצבאית, ואחרי שדיברתי על הפגיעה בפלסטינים בשם ההגנה על המתנחלים, הוא אמר לי משפט שעדיין חרוט בזיכרוני: כשהחיילים הצעירים מגיעים לשטח, הם יודעים למה הם שם ועל מי הם צריכים להגן. אי אפשר לשנות את זה.

המשפט הזה נשאר איתי – לא משום שהוא חשף דבר שלא ידעתי על תפקידו של הצבא בגדה, אלא משום שהוא ניסח בפשטות את מה שמפעל ההתנחלויות עושה למציאות כולה. ברגע שהמדינה שולחת אזרחים לחיות בתוך מרחב כבוש ומטילה על הצבא את האחריות להגן עליהם, נקודת המוצא כבר נקבעת: המתנחל הוא מי שצריך להגן עליו, והפלסטיני שחי על אדמתו הופך למי שמפניו נדרשת ההגנה.

החלוקה הזאת אינה נשארת במחסום או בעימות עם חיילים. היא מחלחלת למדיניות, להחלטות הממשלה ולאופן שבו החברה הישראלית לומדת להבין את המתרחש בגדה.

במובן הזה, מה שקרה בכפר הפלסטיני תל בסוף השבוע האחרון הוא ביטוי קיצוני במיוחד של אותה מציאות. גם כאשר ישראלים חמושים הם אלה שפולשים לתוך מרחב פלסטיני, נקודת המוצא כמעט אינה משתנה.

ברגע שהמדינה שולחת אזרחים לחיות בתוך מרחב כבוש ומטילה על הצבא את האחריות להגן עליהם, נקודת המוצא נקבעת: המתנחל הוא מי שצריך להגן עליו, והפלסטיני שחי על אדמתו הופך למי שמפניו נדרשת ההגנה

כמנכ"לית שותפה של סיכוי-אופוק, ארגון שעוסק בקידום שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בתוך ישראל, אני פוגשת את יחסי הכוח האלה בזירה אחרת לגמרי. לא תחת ממשל צבאי ולא בתוך אותה מערכת משפטית – אלא בתוך מוסדות המדינה שאמורים לשרת באופן שווה את כל אזרחיה.

אחד המקומות שבהם אנחנו רואים היום מגמה מדאיגה במיוחד הוא הקרקע והתכנון. במעקב שערכנו יחד עם שותפינו במרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, זיהינו מאז 2023 שורה של החלטות שנועדו לבטל או לדחות תוכניות כוללניות ביישובים ערביים ולצמצם שטחי פיתוח שכבר נכללו בתוכניות מאושרות או מתקדמות. במקרים אחרים, החלו לחדור למערכת התכנון "שיקולים ביטחוניים", כולל טיעונים בדבר הצורך ביצירת "אזורי חיץ ביטחוניים" והפרדה מרחבית בין יישובים ערביים ליהודיים בתוך ישראל.

זו נסיגה משמעותית גם ביחס למדיניות שהמדינה עצמה קידמה בעשור האחרון. במשך שנים הושקעו משאבים בקידום תוכניות מתאר, אזורי תעסוקה, תשתיות ופתרונות למצוקת הדיור בחברה הערבית. עכשיו אנחנו מזהים תנועה בכיוון ההפוך: במקום להרחיב ולהעמיק את ההשקעה בהסרת חסמי תכנון, המדינה פוגעת בתהליכי תכנון בשלבים מתקדמים, ומגבילה חזרה את אפשרויות הפיתוח של היישובים הערביים.

מגמה זו, שפוגעת באפשרות לפיתוח כלכלי וחברתי ובביטחון של התושבים הערבים, חוזרת על עצמה בווריאציות שונות בתחומים רבים. אנחנו רואים אותה בניסיונות החוזרים לקצץ בתקציבים שנועדו לצמצם פערים בין יהודים לערבים, בהחלשת המרחב האזרחי והפוליטי של האזרחים הערבים, ובשיח ציבורי שמתקשה יותר ויותר לראות באזרחים הפלסטינים שותפים שווי זכויות במדינה.

אני פוגשת את יחסי הכוח האלה בזירה אחרת לגמרי. לא תחת ממשל צבאי ולא בתוך אותה מערכת משפטית – אלא בתוך מוסדות המדינה שאמורים לשרת באופן שווה את כל אזרחיה. למשל בנושאי קרקע ותכנון

וחשוב להדגיש: המציאות של אזרח פלסטיני בנצרת אינה המציאות של פלסטיני בתל, וזו אינה המציאות של פלסטיני בעזה – אולם לא צריך למחוק את ההבדלים כדי לזהות את התפיסה הפוליטית המשותפת.

אחד החוטים המרכזיים שעוברים בין הזירות הוא הקרקע: מי רשאי להתרחב עליה ומי נדרש להצטמצם; למי המדינה מספקת את התנאים לבנות, להתפתח ולהעמיק אחיזה, ואת ההתפתחות של מי היא בולמת.

אבל הקרקע היא חלק מסיפור רחב יותר על כוח – מי קובע, מי שולט במשאבים ובמרחב, מי זוכה להגנת המדינה ומי נתפס כאיום, ויחסי הכוח האלה אינם מתבטאים רק במדיניות ובשליטה במרחב – הם מעצבים גם את האופן שבו אנחנו מספרים את המציאות ומבינים אותה.

לכן הוויכוח על המילה "פיגוע", שבה השתמשו בכירים בתקשורת ונבחרי ציבור כדי למסגר את הסיפור לציבור הישראלי, אינו רק עניין סמנטי. המילה קובעת את המסגור: איפה הסיפור מתחיל, מי אשם, איזו אלימות אנחנו רואים ואיזו אלימות הופכת לרקע. והיא משקפת בדיוק את אותה היררכיה שתיארתי קודם: מי נתפס כמי שזכאי להגנה ומי נתפס מלכתחילה כאיום.

הרי אם מתחילים את הסיפור ברגע שבו פלסטיני חטף נשק וירה, מקבלים "פיגוע פלסטיני". אבל אם מתחילים אותו קודם, צריך לדבר על ישראלים חמושים שנכנסו לתוך מרחב פלסטיני והתעמתו עם תושבי המקום.

ואם מרחיבים עוד את התמונה, צריך לדבר על מה שמתרחש בגדה כבר שנים, והחריף מאוד תחת הממשלה הנוכחית ועוד יותר מאז המלחמה: הרחבת התנחלויות ומאחזים, השתלטות על אדמות, דחיקה וגירוש של קהילות פלסטיניות וטרור מתנחלים.

אחד החוטים המרכזיים שעוברים בין הזירות הוא הקרקע: מי רשאי להתרחב עליה ומי נדרש להצטמצם; למי המדינה מספקת את התנאים לבנות, להתפתח ולהעמיק אחיזה, ואת ההתפתחות של מי היא בולמת

בסיכוי-אופוק אנחנו עוסקים כבר שנים גם באופן שבו החברה הערבית והאזרחים הערבים מיוצגים בשיח ובתקשורת העברית בישראל. למסגור תקשורתי יש כוח: הוא קובע מי נשמע, מי נראה, איזו נקודת מבט נתפסת כלגיטימית ואיזה סיפור הופך ל"אמת" שהציבור מכיר.

לפני יותר מעשור אמר לי אותו מפקד שהחיילים שמגיעים לשטח יודעים על מי הם צריכים להגן.

היום השאלה אינה רק על מי החיילים מגינים. השאלה היא איזו מציאות המדינה מבקשת לקבע כאן – ומה התפקיד שלנו, בתקשורת, בחברה האזרחית ובציבור, בסירוב לקבל אותה כמציאות היחידה האפשרית.

עו"ד רגד ג'ראיסי, מנכ״לית שותפה בעמותת סיכוי-אופוק, היא משפטנית המביאה איתה ידע נרחב בתחום זכויות האדם בכלל, וזכויות האזרחים הפלסטינים בישראל בפרט. לשעבר מנהלת המחלקה לקידום זכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח. רגד סיימה בהצטיינות תואר שני במשפטים (התמחות במשפט הציבורי והבינלאומי) בתוכנית המשותפת של אוניברסיטת ת"א ואוניברסיטת נורת'ווסטרן שבשיקגו. את התואר הראשון היא קיבלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים בתוכנית ללימודי משפטים ומדעי הקוגניציה.