בשנים האחרונות מתבצעת פגיעה מהותית בזכותו של הציבור – כלי תקשורת, ארגונים ואזרחים פרטיים – לקבל מידע על פעילות השלטונות ולדעת מה עושה המדינה למענו, בשמו ובכספו. הפגיעה הזאת התבצעה כמעט בלי חקיקה כלל.
מחקר אמפירי חדש של עו"ד רחלי אדרי-חולתא, שבחן כ-4,000 עתירות חופש מידע לאורך 12 שנה, מתעד שלושה מנגנונים שצמצמו את הזכות הזאת: אי-מענה שיטתי לבקשות חופש מידע, כשבתי המשפט מסתפקים בהוצאות סמליות; עמדה פרשנית פנימית של משרד המשפטים שמעולם לא הועמדה להכרעה שיפוטית; והפסקת תיעוד של מידע שהמדינה חויבה לחשוף.
השינויים הללו התבצעו בשקט, ללא שינוי בחוק חופש המידע, ומבלי שהתקבלה החלטת ממשלה או החלטה רשמית מסודרת של גוף שלטוני אחר. שלושתם התרחשו בתקופות כהונתו של בנימין נתניהו.
האם הרשויות בארץ עונות לרוב לבקשות חופש מידע?
המחקר של אדרי-חולתא על עתירות חופש מידע נערך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. אדרי-חולתא מיפתה כ-4,000 עתירות חופש מידע בבתי המשפט לעניינים מנהליים בשנים 2012 עד 2024, ניתחה לעומק 445 תיקים משנת 2022, ראיינה 70 אנשי מקצוע וערכה השוואה לשבע מדינות דמוקרטיות.
המסקנה: לחסמים הקבועים בפני בקשות חופש מידע, כמו אגרות, והיעדר מודעות של חלק מהציבור לאפשרות להגיש אותן –נוסף בכשל מערכתי שהמחקר מכנה "אי-היענות אסטרטגית".
החקיקה נגעה בתחום פעם אחת בלבד. חוק הארכת תקופות ודחיית מועדים (הוראת שעה, חרבות ברזל) הוציא תקופה של חודש ממניין המועדים שבחוק חופש המידע, בפתח המלחמה. כל שאר הצמצום התבצע בלא שינוי חקיקה, כלומר, תוך עקיפה בירוקרטית שקטה של החוק.
לפי המחקר, 80% מעתירות חופש המידע שהוגשו ב-2022 לא עסקו במחלוקת על תוכן המידע. האזרח הגיש בקשה, המועד החוקי חלף על כל הארכותיו, והרשות לא השיבה.
דוח היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים ל-2024 העמיד את הנתון על 78%, ובדוח ל-2025 הוא ירד במעט ל-74.9% – כלומר 553 מתוך 738 עתירות. שלוש מדידות עצמאיות מצביעות על אותו דפוס.
לפי דוח היחידה הממשלתית לחופש המידע ל-2025, הוגשו לממשלה 16,896 בקשות חופש מידע – עלייה של 21% לעומת 13,954 ב-2024. באותה שנה התקבלו 88% מהעתירות נגד רשויות הממשלה, ונפסקו נגד משרדי הממשלה הוצאות בסך 1,189,323 שקל.
ההיגיון שהמחקר מזהה הוא כלכלי במובהק: עלות ההפרה נמוכה מעלות הציות, ורוב האזרחים לא יטרחו לעתור.
כמה עולה לרשות ציבורית להפר את חוק חופש המידע?
כאן נכנס לתמונה בית המשפט, ולפי המחקר הוא כמעט אינו גובה מהרשות מחיר על ההפרה. ב-2022 עמד ממוצע ההוצאות שנפסקו לעותרים בעתירות אי-מענה על 4,304 שקל, והחציון על 3,750 שקל.
התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין לעתירה מנהלית עומד על 8,965 שקל – יותר מכפול מהממוצע שנפסק בפועל. במחוז הדרום, מחצית מהעותרים שעתירתם נמצאה מוצדקת קיבלו 450 שקל או פחות.
"לא משתלם לנו לעתור במחוז דרום. זה הפסדי", אמר במסגרת המחקר עו"ד נדאל חאיק, מנכ"ל עמותת עורכי דין לקידום מנהל תקין. העמותה אחראית לבדה לכ-40% מעתירות חופש המידע בישראל, כך שהתמריץ הכלכלי שלה מכתיב בפועל היכן תתקיים ביקורת ציבורית והיכן לא.
האם עקיפת חוק חופש המידע הפכה למדיניות ממשלתית?
לפי הנתונים במחקר של אדרי-חולתא, בשנים 2018-2016 רק 8% מסירובי משרדי הממשלה למסור מידע נומקו בפגיעה בפרטיות.
ואילו ב-2019, זינק שיעור סירובי הממשלה למסור מידע ל-25%. ב-2021 הוא הגיע ל-33.1% – שליש מהבקשות – וב-2023 ל-33.4%.
שליש מהסירובים להעניק מידע לפי החוק נשענו על פרשנות משפטית שאף ערכאה לא אישרה.
הייתכן שיש לכך קשר לשינוי בעמדה הכללית של הממשלה לגבי מסירת מידע? הייתכן שיש לכך קשר לעובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו החל לחשוש מחשיפת מידע באופן אישי?
ב-2015, העיתונאי רביב דרוקר וערוץ חדשות 10 שבו עבד (כיום 13) הגישו בקשת חופש מידע למשרד רה"מ לקבלת פרטים מיומן השיחות של נתניהו: מועדים, תדירות ופרטים טכניים של שיחות עם בעלי "ישראל היום" דאז, שלדון אדלסון, ועורך העיתון דאז, עמוס רגב.
הממונה על חופש המידע סירב לבקשה; דרוקר והערוץ עתרו לביהמ"ש המחוזי בירושלים, וזה הורה על מסירת חלק ניכר מהמידע שביקשו. דרוקר והערוץ ניצחו, אפוא, בהליך וכפו על המדינה ונתניהו לחשוף את המידע שביקשו.
המדינה ונתניהו ערערו לביהמ"ש העליון. בפסק הדין (בעע"מ 7678/16) נקבע שנתניהו יצטרך למסור חלק מהמידע, בעיקר פרטים ביומן – בערך כמו שנקבע במחוזי.
בעקבות זאת, ב-2019 הגיש נתניהו, כאדם פרטי – בעודו מכהן כרה"מ – בקשה לדיון נוסף בפרשה. נתניהו טען בבקשה החדשה כי דרוקר "הטריד" אותו ואת משפחתו ו"חדר לפרטיותו". בתשובה, פרקליטות המדינה הגישה השלמת טיעון שגובשה בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט.
לפי השלמת הטיעון של הפרקליטות, לממונה על חופש המידע ברשות ציבורית "אין סמכות לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין חשש לפגיעה בפרטיות, ועליו לסרב לבקשות הפוגעות בפרטיות". נתניהו משך את בקשתו, ההליך הסתיים ללא פסק דין, והעמדה נותרה על כנה כמדיניות ממשלתית.
מיד לאחר מכן, משרד ראש הממשלה מסר בתשובה לבקשת מידע שתיעוד פירוט שיחות הטלפון של הלשכה נעשה "רק עד ספטמבר 2017".
מה קורה כשהמידע על פעילות הממשלה נעלם?
פרופ' דפנה ברק-ארז (כיום שופטת ביהמ"ש העליון) הזהירה בספרה "המשפט המנהלי" משנת 2016 שחיזוק חובת הגילוי של מידע ציבורי עלול לייצר תמריץ להימנע מתיעוד מלכתחילה. המחקר מתעד שלושה מקרים שבהם האזהרה התממשה.
![כרזת בחירות של הליכוד המציגה את העיתונאים רביב דרוקר, גיא פלג, אמנון אברמוביץ ובן כספית, עם הכיתוב: "הם לא יחליטו, אתם תחליט", ינואר 2019 (צילום: טוויטר)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/04/DxVyLqqX4AA8SjE-e1547980588879-1024x640.jpg "כרזת בחירות של הליכוד המציגה את העיתונאים רביב דרוקר, גיא פלג, אמנון אברמוביץ ובן כספית, עם הכיתוב: "הם לא יחליטו, אתם תחליט", ינואר 2019 (צילום: טוויטר)")
הדוגמה הראשונה היא התשובות התמוהות שמסר משרד רה"מ לדרוקר לגבי שיחות הטלפון של לשכתו, מיד לאחר שדרוקר ניצח בבית המשפט העליון במאבק על חשיפתן.
בפרשה שנייה, נתוני מבחני המיצ"ב בכל בית ספר, שביהמ"ש העליון חייב את משרד החינוך לפרסם ב-2012, הומרו בהערכה מילולית ללא ציונים מספריים. המידע הסטטיסטי נשמר כיום ברשות הארצית למדידה והערכה ואינו מועבר למשרד החינוך.
בפרשה שלישית, בעתירת עמותת "צדק לילדים" התברר שמשרד הבריאות אינו אוסף נתוני זמני המתנה לטיפול נפשי בילדים. המדינה התחייבה להתחיל לאסוף את הנתונים ב-2026, ולא חויבה להשלים את נתוני העבר.
נזק מסוג זה אינו הפיך: מידע שלא נאסף בזמנו אינו ניתן לשחזור, וגם שקיפות עתידית לא תאפשר השוואה לעבר.
המחקר של אדרי-חולתא מסביר גם מדוע ההפסדים הרבים של הממשלה בעתירות חופש מידע בבתי המשפט אינם מצטברים לתקדים. המחקר איתר 131 הליכים בעליון בנושא חופש המידע בשנים 2014-2024, וקבע שכמעט כולם הסתיימו ללא הכרעה עקרונית.
לפי המחקר, "רשות שעומדת להפסיד ממהרת למסור את המידע לעותר הבודד. השופטים העמוסים לוחצים על העותר למשוך את ההליך, וכך לא נוצרת ולייצר הלכה משפטית מחייבת למסירת המידע בעתיד.
שחקנים מוסדיים חזקים מייתרים הליכים כדי למנוע תקדים, וכך הדין אינו מתפתח והרשויות ממשיכות לפעול, בפועל, שלא בהתאם לחוק.
הנתונים במבט מרוכז
| מדד | נתון | מקור |
|---|---|---|
| בקשות חופש מידע לממשלה, 2025 | 16,896, עלייה של 21% לעומת 2024 | היחידה הממשלתית לחופש המידע |
| שיעור עתירות אי-מענה | 80% (2022), 78% (2024), 74.9% (2025) | היחידה הממשלתית לחופש המידע |
| הוצאות ממוצעות בעתירת אי-מענה, 2022 | 4,304 שקל, מול תעריף מינימלי של 8,965 שקל | אדרי-חולתא, אוניברסיטת תל אביב |
| סירובים בנימוק פגיעה בפרטיות | 8% (2016–2018), 25% (2019), 33.4% (2023) | אדרי-חולתא, אוניברסיטת תל אביב |
| הליכים בעליון, 2014–2024 | 131, כמעט כולם ללא הכרעה עקרונית | אדרי-חולתא, אוניברסיטת תל אביב |
שאלות שעולות מן הנתונים
האם המלחמה מסבירה מדוע המדינה עונה פחות ופחות לבקשות חופש מידע?
לא. העלייה בשיעור הסירובים לבקשות ובשיעורי אי-המענה מתועדת כבר מהשנים 2019-2021, כלומר, הרבה לפני הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה, והם התקיימו גם במשרדים אזרחיים שאין להם נגיעה ישירה לביטחון.
מה המחקר אודות חופש המידע מציע לתקן?
ארבעה צעדים: פסיקת הוצאות אוטומטית לעתירות בנושאי חופש המידע לפי התעריף המינימלי, חובה לאפיין מאגרי מידע ממשלתיים כפתוחים מלכתחילה, ותיקון חקיקתי לחריג הפרטיות. אף אחד מהם אינו דורש שינוי חוקתי.
שאלות לסיכום: כשרשות ציבורית מפסידה ב-88% מהעתירות נגדה וממשיכה באותו דפוס, מה מלמד הדבר על מחיר ההפרה – ומי אמור לקבוע אותו מחדש?
אם בוחר נדרש להעריך תפקוד של ממשלה על סמך מידע שהמדינה בחרה לא לתעד ולא לאסוף, על מה בדיוק תישען ההערכה שלו בקלפי?
השיפור במתן תשובות לבקשות חופש מידע אינו דורש שינוי חוקתי. מי מהמתמודדים מציג התחייבות מדידה לביצועו – ולא הצהרה כללית על זכות הציבור לדעת?
מקורות: אדרי-חולתא, "החסמים העומדים בפני מבקש מידע בישראל", אוניברסיטת תל אביב; היחידה הממשלתית לחופש המידע, משרד המשפטים; רשומות, ספר החוקים 3120; Cardozo Law Review, The Problem of Biased Precedents; "העין השביעית"
אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו