הממשלה הנוכחית פעלה באגרסיביות נגד היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. שרי הממשלה מרבים להשתלח בה בתקשורת; היא פוטרה באופן בלתי-חוקי – פיטורים שבית המשפט העליון פסל, ולכן המשיכה בתפקידה; חלק משרי הממשלה, כולל שר המשפטים יריב לוין והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אינם מכירים בה כלל, ומתעלמים מהערותיה. 

לאחרונה העבירה הכנסת חוק שמצמצם את כוחם של היועמ"שים, והופך את קביעותיהם ל"המלצות" שאינן מחייבות את ראש הממשלה והשרים. החוק היה מיועד להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הראשי – וזאת בזמן שראש הממשלה, בנימין נתניהו, נמצא במשפט פלילי. לבסוף הוצאה ההפרדה מהחוק.

הנימוק של השרים ודובריהם למהלכים הללו הוא שהיועמ"שית – בהרב-מיארה בפרט, והיועמ"שים בכלל – "מפריעים לממשלה למשול". לפי תפיסתם של השרים ותומכיהם, הממשלה, האחראית על קביעת המדיניות, צריכה להחליט מה חוקי ומה אינו חוקי, ולא היועמ"שים.

ובניסוח של שר המשפטים יריב לוין בעת השקת ההפיכה המשטרית ("הרפורמה המשפטית") בינואר 2023: "לא עוד כפיפות של הממשלה לדרג לא נבחר. היועצים המשפטיים כשמם כן הם, יועצים ולא מחליטים". 

שר המשפטים יריב לוין בכנס "בשבע" בירושלים, 16 בפברואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

טענותיו של לוין לא היו מדויקות. היועמ"ש אינו דרג לא נבחר; הוא נבחר אמנם לא על ידי הציבור, אלא בהליך מוסדר וברור על פי החוק. בנוסף, היועמ"ש אינו סתם יועץ שאדם בוחר לעצמו ויכול לפטרו כרצונו, אלא בעל תפקיד של שומר סף שסמכויותיו מוגדרות בחוק.

קביעתו העקרונית של לוין היא שחוות הדעת של היועמ"ש מונעת ביצוע של מדיניות לגיטימית. אבל הטענה הזו אינה עומדת במבחן הנתונים.

מה ההבדל בין "קושי משפטי לבצע פעולה" ל"מניעה"?

"קושי משפטי" הוא אזהרה שהמדיניות עלולה להיתקל בביקורת שיפוטית, אך אין באזהרה כדי לפסול את המדיניות.

"מניעה משפטית" היא עמדה שהמדיניות בלתי חוקית. גם כאשר יש "מניעה משפטית מפעולה", הממשלה אינה חסומה באופן סופי: הממשלה יכולה לפנות לבג"ץ, שהוא הערכאה הסופית, ולא חוות דעת היועמ"ש.

National Security Minister Itamar Ben Gvir attends Interior committee meeting at the Knesset, the Israeli Parliament in Jerusalem, on July 8, 2026. Photo by Yonatan Sindel/Flash90 *** Local Caption *** איתמר בן גביר<br />השר לביטחון לאומי<br />כנסת<br />מדברים<br />ועדת<br />הפנים<br />והגנת<br />הסביבה

מבקרי הנוהל טוענים שהגבול בין "קושי" ל"מניעה" אינו תמיד ברור בפועל, ולעיתים "קושי" הופך ל"מניעה" על פי שיקול דעתו של הגורם המייעץ. זוהי ביקורת לגיטימית על אופן הפעלת הסמכות.

אך ביקורת על אופן הפעלת הסמכות שונה באופן מהותי מהטענה שהממשלה כפופה כביכול ל"ווטו מוחלט".

האם הממשלה פעלה בניגוד לעמדת היועמ"ש בפועל?

אם טענות הממשלה על "כוח עודף של היועמ"שית" (ואף על "שלטון המשפטנים") היו נכונות, לא היו מקרים בהם היועמ"שים מעירים לממשלה שהחלטות מסוימות אינן חוקיות או אינן ניתנות להגנה משפטית, או מייעצים מה מותר ואסור לה לעשות, והממשלה מתעלמת.

המציאות, כמובן, שונה לחלוטין. בישראל היו מקרים רבים מאוד בהם הממשלה התעלמה מהתרעות של יועמ"שים. הדוגמאות הבולטות ביותר, שהחלו הרבה לפני כהונתה של הממשלה הנוכחית, הן ההחלטה המתמשכת שלא לגייס את תלמידי הישיבות החרדיות, אף שיועמ"שים התריעו שוב ושוב שהחוק מחייב לגייס אותם, והבנייה במאחזים הלא-חוקיים בשטחים, שיועמ"שים הזהירו מפניה.

השרה למשימות לאומיות ולהתיישבות אורית סטרוק, שנייה מימין, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ', שלישי משמאל, משתתפים בטקס במאחז החקלאי הבלתי חוקי חוות מיתרים, שבו נמסרו טרקטורונים להתנחלויות ולמאחזים חקלאיים בלתי חוקיים, 3 באפריל 2025 (צילום: פרדי ברמי)

סוגיה מוכרת נוספת, שנולדה לפני כהונת הממשלה הנוכחית, היא החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון ("חוק ההסדרה"). היועמ"ש דאז, אביחי מנדלבליט, התריע בפני השרים כי החוק "מעורר בעיות משפטיות משמעותיות ביותר, שאף עלול להוביל להשלכות בינלאומיות". השרים אישרו את החוק בכל זאת.

הממשלה אינה חסומה. הממשלה יכולה לפעול בניגוד לחוות הדעת, לבקש ייצוג נפרד מזה של היועמ"ש ולטעון את עמדתה בפני בג"ץ באמצעות עורכי דין פרטיים. לפעמים הממשלה מנצחת שם; לפעמים לא. זהו שלטון חוק, לא זכות וטו של היועמ"שית.

הממשלה הנוכחית הרבתה להתעלם מהמלצות היועמ"שית. דוגמאות בולטות מאינספור המקרים שהיו: ביטול עילת הסבירות (תיקון חוק יסוד: השפיטה, 2023) – היועמ"שית התריעה שהתיקון מעורר קשיים חוקתיים כבדים ופוגע בעקרונות יסוד, אבל הקואליציה השלימה את החקיקה בכנסת.

חוק הנבצרות – בהרב־מיארה טענה שהנוסח שנועד למנוע אפשרות להכריז על נבצרות ראש הממשלה נגוע בבעיה משפטית וכי נועד למעשה לסייע לנתניהו באופן אישי, אבל החוק עבר בכנסת.

הפגנה של חרדים ליד כפר יונה נגד מעצר עריקים, 17 ביוני 2026 (צילום: טל גן/פלאש90)

תיקון פקודת המשטרה והכפפת המשטרה לשר לביטחון לאומי ("חוק בן גביר") – היועמ"שית התריעה מפני פגיעה בעצמאות המשטרה ובמעמד הדרג המקצועי, אבל התיקון עבר.

הקמת המשמר הלאומי – היועמ"שית הזהירה שהקמת גוף כזה בכפיפות לשר לביטחון לאומי במתכונת שהוצעה מעלה קשיים משפטיים ומשטריים, אבל הממשלה החליטה לקדם את המהלך.

חוק ההשתמטות, ולאחריו – איסור מעצר עריקים חרדים וחוק יסוד לימוד תורה – בהרב־מיארה קבעה שהמשך מתן פטור גורף לחרדים ללא הסדר חוקי ושוויוני אינו יכול לעמוד בבחינה משפטית, אך הקואליציה המשיכה לקדם את החקיקה.

שינוי שיטת בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים – היועמ"שית התנגדה להצעה בטענה לקשיים משפטיים ולפגיעה בעצמאות המערכת; הקואליציה קידמה את החוק.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ופרקליטו עמית חדד בבית המשפט המחוזי בתל אביב, 28 באוקטובר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הצעת החוק להגבלת תרומות למימון הגנת נתניהו במשפטו – היועמ"שית התנגדה בטענה לקושי משפטי ולחשש לניגוד עניינים, אבל ההצעה קודמה על ידי הקואליציה.

חוק עונש מוות למחבלים – בהרב־מיארה הביעה התנגדות משפטית להצעה, אבל הקואליציה קידמה אותה.

בהרב-מיארה התנגדה גם לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, לחוק להחלשת סמכויותיה-שלה ולפיטוריה הלא-חוקיים, אבל הממשלה ביצעה את כל המהלכים הללו בלי להתחשב בדעתה.

האם יש "אפקט מצנן" פלילי על מדיניות?

שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר שהיה אחראי מקרוב על ההחלטות בתיקים פליליים רגישים, קבע בכתב: "הדרישה להוציא מידי היועץ את כל סמכויותיו בתחום הפלילי, בגלל החשש לניגוד עניינים, או למראית עין של ניגוד עניינים, בעת שהוא נדרש לקבל החלטה על חקירה או העמדה לדין של ראש הממשלה או שר, היא מופרזת ומרחיקת לכת ללא כל הצדקה".

פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

ניצן מנמק: קידום מדיניות אינו עבירה פלילית. ההליך הפלילי נוגע להתנהלות אישית, כמו שוחד, מרמה, הפרת אמונים ועוד – ולא להחלטות מדיניות.

שר שנמנע מלקדם מדיניות מחשש שיוגש בגינה כתב אישום, ורואה בכך "חסימה של מדיניותו", מבלבל בין שני מישורים שאינם קשורים.

מה היועמ"ש יכול לעשות, ומה לא?

יש להבחין בין שני סוגי מצבים שונים לחלוטין: הסמכות של היועמ"ש בתחום הפלילי, והסמכות של היועמ"ש ביחס לחקיקה ולמדיניות. הערבוב בין שני הסוגים הוא מקור הבלבול.

בתחום הפלילי: פתיחת חקירה נגד שרים אכן מחייבת אישור של היועמ"ש. אולם החלטה על הגשת כתב אישום נגד נבחרי ציבור כפופה לשימוע, לבדיקת פרקליט המדינה ולהחלטה על בסיס ראיות.

ניצן מציין כי פרקליט המדינה מוביל בפועל את רוב ההחלטות הפליליות, ומנגנון מבוזר זה כבר מפחית את הסיכון לניגוד עניינים מבלי לפצל את תפקיד היועמ"ש.

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לפני הדיון בבג"ץ על הדחתו, 15 באפריל 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ובכל מקרה: ביצוע עבירה פלילית אינו "מדיניות". שר שנמנע מלקדם מדיניות מחשש לחקירה פלילית וקורא לכך "פגיעה במדיניותו" מבלבל בין שני מישורים שאינם קשורים.

ביחס לחקיקה ולמדיניות, הסמכות של היועמ"ש מוגבלת עוד יותר. היועמ"ש אינו יכול להורות לממשלה לא לקדם חקיקה ראשית. היועמ"ש יכול להכריז על "מניעה משפטית", אך הממשלה יכולה לפנות לבג"ץ ולבקש שיפסוק בסוגיה, ואכן עשתה זאת בפועל.

כפי שד"ר גיל לימון, המשנה ליועמ"ש, הסביר: ה"איום" האמיתי שמרסן את הממשלה אינו חוות הדעת של היועמ"ש, אלא בג"ץ עצמו.

ביטול כוח חוות הדעת של היועמ"ש אינו מרסן "וטו" שאינו קיים. ביטול כוח חוות הדעת מסיר את הבלם הפנימי ומגביר את העומס על בג"ץ, שהממשלה הנוכחית מבקשת להחליש במקביל.

לסיכום: תיתכן ביקורת לגיטימית על אופן הפעלת הסמכות של היועמ"ש: על הגבול הלא-תמיד-ברור בין "קושי" ל"מניעה", ועל מורכבות הממשק בין ייעוץ לתביעה. אבל ביקורת זו שונה מהותית מהטענה שהיועמ"ש מחזיק ב"וטו שמשתק את הממשלה", כביכול.

שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר שנשא באחריות להחלטות הפליליות הרגישות ביותר, קבע שטענת "האפקט המצנן" מופרזת ומרחיקת לכת. הממשלה פעלה בניגוד לחוות הדעת בפועל, וניצחה לפעמים בבג"ץ ולפעמים הפסידה.

זהו שלטון חוק, לא וטו. הגבלת שלטון החוק על ידי הממשלה באמצעות החלשת כוחו של היועמ"ש מנרמלת הפרה שיטתית של החוק ומגדילה את התלות בבג"ץ, שהממשלה הנוכחית מבקשת להחליש במקביל.

מקורות עיקריים: שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר (ynet); מחקר ייצוג נפרד, המכון הישראלי לדמוקרטיה; ערך היועץ המשפטי לממשלה, ויקיפדיה.

אידה קידר-מליץ היא סופרת. בעבר כיהנה כסגנית נשיא לכספים אלביט בע"מ. בעלת תואר M.Sc בניהול תעשייתי מהטכניון, ותואר M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה.