שלום לחברות ולחברי ממשלת ישראל,

אני כותב לכם מכתב זה משום שאילו הייתי יושב כיום לצידכם סביב שולחן הממשלה, יש סיכוי טוב שהייתי מתחיל כבר עכשיו להכין את קו ההגנה שלי ליום שאחרי.

לא משום שאני יודע כיצד יישפטו אירועי התקופה הנוכחית, אלא משום שההיסטוריה מלמדת שמנהיגים, שרים ובעלי תפקידים בכירים נוטים להאמין שבזמן אמת הם פועלים במסגרת מדיניות לגיטימית, אף שדורות מאוחרים יותר עשויים לראות את אותם מעשים באופן שונה לחלוטין.

"הייתי הכלב של היו"ר מאו. את מי שהוא הורה לי לנשוך – נשכתי". כך הסבירה ג'יאנג צ'ינג, אשתו של מאו, ומבכירי המהפכה התרבותית בסין, את חלקה באחת התקופות האפלות בתולדות ארצה.

"הייתי הכלב של היו"ר מאו. את מי שהוא הורה לי לנשוך – נשכתי". כך הסבירה ג'יאנג צ'ינג, אשתו של מאו, ומבכירי המהפכה התרבותית בסין, את חלקה באחת התקופות האפלות בתולדות ארצה

היא לא הייתה היחידה. לאורך ההיסטוריה שבו ועלו גרסאות שונות של אותו טיעון. קצינים בארגנטינה טענו שפעלו במסגרת מדיניות המדינה. אנשי מנגנוני האפרטהייד בדרום אפריקה הסבירו כי יישמו את החלטות הממשלה. פקידים ומפקדים ברואנדה תיארו את עצמם כחוליות בשרשרת פיקוד גדולה מהם.

בכל המקרים הללו חזר אותו רעיון בסיסי. לא אני קבעתי, לא אני יזמתי, לא אני הובלתי; הייתי חלק ממנגנון, בורג במכונה, שליח של אחרים. אלא שההיסטוריה, ובמקרים רבים גם בתי המשפט, לא הסתפקו בתשובה הזו.

אני מניח שתדחו כל השוואה לדוגמאות הללו. ובצדק חלקי. לא רצחתם איש במו ידיכם, לא הפעלתם מחנות מעצר ולא עמדתם בראש מנגנוני דיכוי מן הסוג המוכר ממשטרים אפלים רבים. אלא שזו אינה השאלה שאני מבקש להפנות אליכם.

השאלה היא כיצד יישפטו מעשיכם בעתיד, ומה תהיה מידת אחריותכם האישית אם וכאשר יגיע יום של חשבון נפש ציבורי, ועדת חקירה ממלכתית או הליך משפטי בינלאומי.

כבר כיום ישנם גורמים רבים בעולם הטוענים כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה, ויש אף המאשימים אותה בפשעים חמורים יותר. אפשר להסכים עם הטענות הללו ואפשר לדחות אותן מכל וכל, אך קשה להתעלם מן העובדה שהן נשמעות בבתי משפט, בארגונים בינלאומיים ובחלקים נרחבים של דעת הקהל העולמית.

היא לא הייתה היחידה. במקרים רבים חזר הרעיון הבסיסי. לא אני קבעתי, לא אני יזמתי, לא אני הובלתי; הייתי חלק ממנגנון, בורג במכונה, שליח. אלא שההיסטוריה, ובמקרים רבים גם בתי המשפט, לא הסתפקו בכך

כאן בדיוק אני מבקש להזכיר לכם את הלקח החשוב ביותר ממשפטי נירנברג. רבים זוכרים אותם כמשפטם של מנהיגי גרמניה הנאצית. פחות זוכרים את העיקרון שנולד בהם. לתשומת ליבכם, נכבדים ונכבדות: בית הדין קבע שהאחריות מתחילה במנהיגות הבכירה, אך אינה מסתיימת שם. האחריות אינה נעצרת בראש הפירמידה. העובדה שמדיניות נקבעה בידי המנהיגות הבכירה אינה פוטרת את מי שאישר אותה, תמך בה, קידם אותה או נמנע מלהתנגד לה.

זהו עיקרון מטריד במיוחד עבורכם, כפוליטיקאים. הוא קובע שאדם אינו נשפט רק על פי מעמדו הפורמלי או תפקידו, אלא גם על פי בחירותיו. האם הרים יד בעד, האם חתם, האם שתק, האם הזהיר, האם התנגד, והאם ניסה לעצור.

ההיסטוריה מלאה במנהיגים ובבכירים שלא נשמעו לאזהרות של מומחים ושל קבוצות אופוזיציה משום שהיו משוכנעים כי הם פועלים במסגרת מדיניות לגיטימית לחלוטין. רק בדיעבד הם גילו כי העולם רואה את הדברים אחרת.

לכן, גם אם אתם סבורים שכל פעולות הממשלה מוצדקות לחלוטין, מוטב שלא תבנו על הטענה "רק ביצענו את מדיניות הממשלה". זהו הסבר אפשרי, ואולי גם מבוסס על המציאות, אך ההיסטוריה מלמדת כי לעיתים רחוקות מאוד מדובר בהגנה מספקת.

בית הדין קבע שהאחריות מתחילה במנהיגות הבכירה, אך לא נעצרת בראש הפירמידה. העובדה שמדיניות נקבעה בידי המנהיגות הבכירה אינה פוטרת את מי שאישר אותה, תמך בה, קידם אותה או נמנע מלהתנגד לה

אם יש לקח היסטורי שעולה שוב ושוב הוא נשמע בערך כך: כאשר מתחיל החשבון, איש אינו מסתפק בשאלה מה הייתה המדיניות. השאלה הבאה היא מי תמך בה, מי קידם אותה ומי היה שותף להוצאתה לפועל. או אז, יש סיכוי גדול שתמצאו את עצמכם מתחת לגלגלי האוטובוס (מטאפורית כמובן) משום שאף אחד, בוודאי לא המנהיגות שחסיתם בצילה, לא יגונן עליכם.

אני יודע שהיררכיות הן מנגנון הכרחי בכל מדינה, צבא וארגון. בלעדיהן קשה לקבל החלטות ולפעול בעולם מורכב. אך היררכיה אינה מבטלת את המצפון ואינה מפקיעה את האחריות האישית.

בעולם מוסרי אין דבר כזה אחריות שעולה רק כלפי מעלה. לצד חובת הנאמנות לראש הממשלה ולממשלה שאתם חברים בה, קיימת גם, ואולי בעיקר, חובת נאמנות לעקרונות, לערכים ולשיפוטכם העצמאי. בסופו של דבר, מי שנושא באשמה ועומד לדין הן לא מכונות חסרות בינה עצמאית, לא מערכות ולא מנגנונים. רק בני אדם.

לכן, מומלץ שתשאלו את עצמכם כבר היום (קצת מאוחר אבל עדיף מכלום) לא רק מה אומר ראש הממשלה, אלא מה אתם עצמכם אומרים היום ותאמרו בעוד עשרים שנה, אם תידרשו להסביר את חלקכם בהחלטות שקיבלתם.

אחרי "מה הייתה המדיניות", יישאל מי תמך בה, קידם אותה והיה שותף להוצאתה לפועל. או אז, יש סיכוי גדול שתמצאו עצמכם מתחת לגלגלי האוטובוס (מטאפורית) ללא הגנה, בטח לא מצד המנהיגות שחסיתם בצילה

ואם תשובתכם תהיה "פעלנו לפי המדיניות" או "רק ביצענו את ההנחיות", כדאי שתדעו שכבר רבים ניסו את הטיעון הזה לפניכם, וההיסטוריה לא ממש השתכנעה.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.