גל פרשות הריגול לטובת איראן שנחשף בישראל מאז 2024 אינו מזכיר את דמות המרגל הקלאסי: בעל תפקיד בכיר, חדור אידאולוגיה, שמוסר במשך שנים סודות מדינה.

ברוב המקרים מדובר באנשים מן השורה, ולעיתים ממש בשוליים: צעירים מאוד לצד מבוגרים, יהודים וערבים, עולים וילידי הארץ, חרדים וחילונים, אזרחים, חיילים ומשרתי מילואים.

בדיקה שפורסמה ב"הארץ" מצאה כי נגד יותר מ־70 ישראלים הוגשו בתוך כשנתיים כתבי אישום וכי אצל רובם לא זוהה מניע אידאולוגי מובהק.

ברוב המקרים המרגלים לטובת איראן מתגלים כאנשים מן השורה, ולעיתים ממש בשוליה: צעירים לצד מבוגרים, יהודים וערבים, עולים וילידי הארץ, חרדים וחילונים, אזרחים, חיילים ומשרתי מילואים, רובם ללא מניע אידאולוגי

הפרופיל השכיח הוא של גבר בשנות העשרים או השלושים לחייו המחפש כסף מהיר. אך ריבוי הקטינים, בני הזוג, המבוגרים והחיילים מלמד שאין קבוצה חברתית אחת שאפשר לסמן ולבודד. המכנה המשותף הוא פחות זהות ויותר פגיעות: חובות, תעסוקה לא יציבה, רצון ברווח מהיר ולעיתים אדישות עמוקה למשמעות המעשים.

זהו אולי המאפיין המדאיג ביותר. האיראנים אינם זקוקים בהכרח לתומכי המשטר בטהרן. הם זקוקים לאנשים שמוכנים לא לשאול יותר מדי שאלות.

הגיוס נעשה מרחוק, בעיקר באמצעות טלגרם, רשתות חברתיות, הצעות עבודה ופלטפורמות הקשורות למטבעות דיגיטליים. לעיתים המגויס מבין מלכתחילה מי מפעיל אותו, ולעיתים ההכרה מתגבשת בהדרגה, אך הקשר נמשך גם לאחר שהחשד כבר ברור.

בתחילה מוצעת משימה שנראית שולית: צילום רחוב, תליית כרזה, ריסוס כתובת או העברת חבילה. לאחר הביצוע מתקבל תשלום, נבנה אמון והמשימות מסלימות.

צילום בית של איש ציבור מוביל לבדיקת סידורי האבטחה; צילום בסיס מבחוץ מתפתח למסירת מידע מתוך הצבא; גרפיטי והצתת רכב הופכים לבחינת נכונות להשיג נשק, להניח מטען או להשתתף בהתנקשות.

המכנה המשותף הוא פחות זהות ויותר פגיעות: חובות, תעסוקה לא יציבה, רצון ברווח מהיר ולעיתים אדישות עמוקה למשמעות המעשים. זהו מאפיין מדאיג. האיראנים זקוקים לאנשים שלא שואלים יותר מדי שאלות

גם אופי ה"תוצרים" מלמד על השיטה. חלקם אינם סודות דרמטיים אלא אלפי פריטי מידע קטנים: תמונות, סרטונים, מיקומים, שעות פעילות, נתיבי גישה, אמצעי אבטחה, נפילות טילים ותנועת כוחות. כל פריט לבדו עשוי להיראות חסר ערך, אך הצירוף ביניהם יוצר תמונת מודיעין.

משימות הגרפיטי, שרפת מדי צה"ל והצתת המכוניות נועדו גם לייצר כאוס, להחריף מחלוקות פנימיות ולבחון את צייתנות המגויס. לצד זאת נחשפו מקרים חמורים בהרבה של מסירת מידע מסווג על מערכי ההגנה האווירית, בסיסי חיל האוויר ומערכות צבאיות.

איראן מפעילה למעשה מערך מיקור־חוץ זול: במקום להחדיר מרגל מקצועי, היא מגייסת עשרות קבלני משימות מזדמנים, שכל אחד מספק לבנה קטנה.

תגובת הציבור היהודי בישראל מורכבת. מצד אחד, איראן נתפסת כאויב המרכזי, ורוב עצום בציבור היהודי תמך בשנים 2025–2026 בפעולות הצבאיות נגדה. לכן כל פרשה מעוררת זעזוע, כעס ושימוש מיידי במילים "בגידה" ו"מרגלים". מצד שני, לא פורסם סקר שיטתי על היחס לפרשות הריגול עצמן, ולכן אין בסיס כמותי לקבוע שהציבור אדיש.

עם זאת, קשה לזהות דיון ציבורי מתמשך: הכותרת מזעזעת ליום או ליומיים, נשמעות דרישות להחמרת הענישה, ואז הפרשה נבלעת ברצף החדשות. הציבור נוטה לראות בכל נאשם אדם חריג, טיפש או מושחת, ולא ביטוי לחולשה חברתית רחבה יותר.

איראן מפעילה למעשה מערך מיקור־חוץ זול: במקום להחדיר מרגל מקצועי, היא מגייסת עשרות קבלני משימות מזדמנים, שכל אחד מספק לבנה קטנה. הציבור רואה בהם חריגים ולא ביטוי לחולשה חברתית רחבה יותר

אבל זו בדיוק הטעות. אין כאן "גיס חמישי" אידאולוגי מאורגן, אלא שוק של נאמנויות מתפוררות: אנשים שמוכנים להמיר אחריות אזרחית בכמה מאות או אלפי דולרים.

ההתמודדות חייבת לכלול ענישה מרתיעה, אך לא להסתפק בה. נדרשים חינוך דיגיטלי, הסברה ממוקדת לחיילים ולצעירים, זיהוי שיטות הגיוס והבהרה שגם צילום תמים למראה עלול להיות שלב ראשון בשרשרת שמסתיימת בבגידה ממשית. האיום האיראני אינו מנצל רק סודות; הוא מנצל חולשות אנושיות. ואלה, כפי שמתברר שוב, זמינות בשפע.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.