במשך שנים מדינת ישראל למדה להתמודד עם איומים ביטחוניים מבחוץ. היא השקיעה במודיעין, בטכנולוגיה, בכוחות מיוחדים ובחקיקה ייעודית כדי להילחם בארגוני טרור. אבל במקביל צמח כאן איום אחר. הוא אינו יורה רקטות ואינו חוצה גבולות. הוא פועל מתוך הרחובות שלנו, מתוך הערים שלנו ומתחת לאף של כולנו. ארגוני הפשיעה הפכו מזמן לאיום ביטחוני וכלכלי, והגיע הזמן שהמדינה תתייחס אליהם בהתאם.

התקופה האחרונה המחישה אמת פשוטה. כאשר הוחלט להכניס את שב"כ למאבק בארגוני הפשיעה, המסר לעולם התחתון השתנה. בין אם מדובר בהשפעה ישירה ובין אם בהרתעה שנוצרה מעצם ההחלטה, נדמה שגם העבריינים הבינו שיש גורם אחד במדינה שממנו לא כדאי להתעלם.

דווקא העובדה הזו צריכה להדליק נורה אדומה אצל מקבלי ההחלטות. אם ארגוני הפשיעה חוששים מגוף ביטחוני יותר מאשר ממערכת האכיפה הפלילית, סימן שמשהו בגישת המדינה למאבק בפשיעה מחייב בחינה מחודשת.

אם ארגוני הפשיעה חוששים מגוף ביטחוני כמו שב"כ יותר מאשר ממערכת האכיפה הפלילית, זה צריך להדליק נורה אדומה אצל מקבלי ההחלטות, וללמד שגישת המדינה למאבק בפשיעה מחייבת בחינה מחודשת

כאשר ארגון פשיעה מחסל יריב לאור יום, מטמין מטען חבלה ליד גן ילדים או יורה ברחוב הומה אדם, המטרה שלו אינה רק לחסל אדם מסוים. המטרה היא להטיל אימה, לייצר פחד ולהבהיר לכל מי שעומד בדרכו מי בעל הבית.

זו בדיוק השיטה שבה פועלים ארגוני טרור. לא במקרה אזרחים חוששים לצאת מהבית, לשלוח את ילדיהם לגינה או לפתוח עסק באזורים מסוימים. תחושת הביטחון האישי שלהם נפגעה, וזה כבר אינו רק עניין פלילי. זו פגיעה במשילות ובריבונות המדינה.

אבל אם כבר הבנו שהמאבק מחייב כלים חריגים, אסור לעצור באמצע הדרך.

הגיעה העת לשינוי עמוק בתפיסה. רצח המתבצע במסגרת פעילות של ארגון פשיעה אינו עוד עבירת רצח רגילה. זהו אמצעי להפחדה, לשליטה ולניהול מלחמה בין ארגוני פשיעה כשהמחיר משולם על ידי אזרחים חפים מפשע.

לכן המדינה צריכה להחמיר לא רק בכלי החקירה והענישה, אלא גם באופן שבו היא מתייחסת למבצעי המעשים הללו. מי שרוצח בשליחות ארגון פשיעה, אינו רק עבריין פלילי. הוא הזרוע המבצעית של ארגון המטיל טרור על הציבור כדי לבסס כוח ושליטה.

לכן יש לקבוע כי מי שהורשע ברצח שבוצע במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, ירצה את עונשו בתנאי כליאה הנהוגים כלפי אסירים ביטחוניים, כך שלא יוכל להמשיך להעביר הוראות, לנהל את הארגון או לשמר את כוחו מתוך הכלא.

אם המדינה מכירה בכך שארגוני הפשיעה הפכו לאיום ביטחוני וכלכלי, היא אינה יכולה להמשיך להתייחס למי שמוציא לפועל את מדיניות הטרור שלהם כאילו היה רוצח "רגיל".

יש לקבוע כי מי שהורשע ברצח שבוצע במסגרת ארגון פשיעה ירצה את עונשו בתנאי כליאה הנהוגים כלפי אסירים ביטחוניים – כך שלא יוכל להמשיך להעביר הוראות, לנהל את הארגון או לשמר את כוחו מתוך הכלא

אבל מי שחושב שהמאבק מתחיל ונגמר ברצח מפספס את לב הבעיה. הכוח האמיתי של ארגוני הפשיעה אינו האקדח אלא הכסף. הרצח הוא רק הכלי שמגן על מכונת המזומנים.

מאחורי כל ארגון כזה עומדת אימפריה כלכלית של דמי חסות, הלבנת הון, סחר בסמים, הימורים בלתי חוקיים, השתלטות על עסקים, מכרזים, קרקעות וחברות קש. הכסף הזה קונה נשק, מגייס עבריינים חדשים, משחד בעלי תפקידים ומאפשר לארגונים להמשיך לצמוח. לכן, מי שרוצה למגר את הפשיעה חייב קודם כול לייבש את מקורות המימון שלה.

המדינה צריכה להפוך את הפגיעה בכיס של ארגוני הפשיעה ליעד לאומי. חילוט רכוש צריך להיות הכלל ולא החריג. אין להסתפק בהרשעת העבריין, אלא יש לקחת ממנו את הווילה, את רכבי היוקרה, את חשבונות הבנק, את החברות ואת כל הנכסים שנצברו מכספי פשיעה. עבריין שיושב בכלא אך ממשיך לשלוט באימפריה הכלכלית שלו לא באמת הובס. הוא רק החליף משרד.

גם המחיר שהמשק הישראלי משלם כבד בהרבה מכפי שנדמה. בעלי עסקים שנאלצים לשלם דמי חסות מגלגלים את העלויות על הציבור. יזמים חוששים להשקיע באזורים שבהם ארגוני הפשיעה שולטים. חברות ביטוח מעלות מחירים, עסקים נסגרים ורשויות מקומיות נאלצות להפנות תקציבי עתק לאבטחה במקום לחינוך, לרווחה ולפיתוח. בסופו של דבר כולנו משלמים את מחיר הפשיעה המאורגנת, גם אם מעולם לא פגשנו עבריין.

זה כבר מזמן אינו מאבק בין המשטרה לעבריינים. זו מלחמה על המשילות, על הכלכלה ועל ביטחונם של אזרחי ישראל.

אם המדינה יודעת להפעיל את מלוא עוצמתה מול מי שמאיים עליה מבחוץ, עליה לגלות נחישות דומה גם מול מי שמערער את ביטחונה מבפנים, לא רק באמצעות מעצרים, אלא באמצעות פגיעה שיטתית במנגנון הכלכלי שמחזיק את ארגוני הפשיעה בחיים ובאמצעות תנאי כליאה שימנעו מראשי הארגונים ומחייליהם להמשיך להפעיל את כוחם גם מאחורי סורג ובריח.

מי שרוצה למגר את הפשיעה חייב לייבש קודם את מקורות מימונה ולהפוך את הפגיעה בכיס של ארגוני הפשיעה ליעד לאומי. עבריין שיושב בכלא אך ממשיך לשלוט באימפריה הכלכלית שלו, לא באמת הובס. הוא רק החליף משרד

ארגוני הפשיעה אינם רק כנופיות. הם הפכו לאיום ביטחוני וכלכלי שמטיל פחד על אזרחים, פוגע במשילות, מכרסם בכלכלה החוקית ומערער את ריבונות המדינה. הגיע הזמן להפסיק לרדוף רק אחרי היורים ולהתחיל לפרק את המנגנון שמייצר אותם. במלחמה הזאת, הניצחון לא יימדד רק במספר המעצרים, אלא גם במספר העסקים שיינצלו מדמי חסות, בכמות הכסף שיחולט ובעיקר במספר האזרחים שיוכלו סוף סוף לחיות בלי פחד.

עו"ד מוטלק בדראן מייצג חשודים ונאשמים בעברות פליליות. התמחה בפרקליטות מחוז מרכז. חבר בלשכת עורכי הדין במחוז צפון.