במשך שנים הייתה מערכת הבריאות מקור לגאווה, כמרחב שבו הסכסוך הישראלי־פלסטיני נעצר בכניסה לבית החולים. רופאים, אחיות ואנשי צוות יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל עובדים יחד, מצילים חיים ומוכיחים שאפשר אחרת. זו לא הייתה קלישאה, אלא מציאות שמתוארת כמעט בכל שיחה על יחסי יהודים-ערבים בישראל.

רוב אזרחי ישראל התרגלו לכך שבמחלקה אחת מאושפזים יהודים וערבים, שבאותו חדר ניתוח עובדים יחד מנתח ערבי ומרדימה יהודייה, או להפך, ושמטופלים מפקידים את חייהם בידי אנשי מקצוע בלי לשאול מהי זהותם הלאומית. למרות הקיטוב הפוליטי, למרות המלחמות ולמרות ההסתה, רק במקרים נדירים מטופלים סירבו לקבל טיפול מרופא ערבי, או להפך.

ההצלחה הזאת איננה מובנת מאליה. היא אחד ההישגים האזרחיים המרשימים ביותר של החברה הישראלית. אבל ההצלחה הזו גם נתפסה, בטעות, כמובנת מאליה.

רוב אזרחי ישראל התרגלו לכך שבמחלקה אחת מאושפזים ועובדים יחד יהודים וערבים, ושמטופלים מפקידים את חייהם בידי אנשי מקצוע בלי לשאול מהי זהותם הלאומית. הישג אזרחי זה נתפס, בטעות, כמובן מאליו

מערכת הבריאות הישראלית, הנחשבת לאחת ממערכות הבריאות הציבוריות הטובות בעולם, היא מערכת דו-לאומית. כארבעים אחוזים מעובדיה הם ערבים, ובמקצועות מסוימים שיעורם גבוה אף יותר. המשמעות היא שאחד השירותים הציבוריים החשובים בישראל נשען מדי יום על שיתוף פעולה בין שני עמים החיים בתוך סכסוך לאומי מתמשך.

דווקא משום כך, מפתיע לגלות שמדינת ישראל מעולם לא פיתחה תפיסת ניהול ייעודית, הרואה ומתמודדת עם הממד הדו-לאומי הזה, על אתגריו.

במשך שנים הסתפקנו באמונה שהאתוס המקצועי יגבר על הכול. שהחלוק הלבן ינצח את הזהויות הלאומיות. שכל עוד המערכת ממשיכה לתפקד, אין צורך להשקיע בניהול היחסים והיבטים נוספים של דו-לאומיות בתוכה.

זו הייתה ההנחה שהתנפצה בשבעה באוקטובר. המלחמה שפרצה בעקבותיו הוכיחה עד כמה ההנחה הזאת הייתה שברירית.

בשנה האחרונה ערכו יוזמות אברהם ואגודת הגליל מחקר עומק רחב היקף על יחסי יהודים וערבים במערכת הבריאות. לצד מחקר איכותני וכמותי, קיימנו עשרות מפגשים עם הנהלות בתי חולים, קופות חולים ואנשי מקצוע, בניסיון להבין כיצד התמודדה המערכת עם המשבר ומה נדרש כדי לחזק אותה. מטרתנו הייתה ללמוד מן הניסיון שנצבר ולזהות כיצד ניתן לשמר ולבסס את מערכת הבריאות כאחד הנכסים החשובים ביותר של החברה הישראלית.

אחד השירותים הציבוריים החשובים בישראל נשען על שיתוף פעולה בין שני עמים החיים בתוך סכסוך לאומי מתמשך. לכן מפתיע לגלות שהמדינה מעולם לא פיתחה תפיסת ניהול שתתמודד עם הממד הדו-לאומי הזה

התמונה שעלתה מן המחקר הראתה שהמרחב המשותף לא קרס, אבל גם לא נשאר כשהיה. שישים אחוזים מהעובדים דיווחו שחוו מתיחות או עוינות בתקופת המלחמה. שבעים אחוזים אמרו שלא הייתה להם כתובת לפנות אליה. שמונים אחוזים סברו שנדרשת פעולה מערכתית לחיזוק היחסים בין יהודים לערבים במערכת הבריאות.

אבל מעבר לנתונים, מתחדדת ההבנה שהמדינה עדיין אינה מכירה במידה מספקת בצורך לנהל באופן מושכל את המציאות הדו-לאומית. בין אם מדובר בבית חולים, באוניברסיטה, בחדר כושר, בעיר מעורבת, ביחידת משטרה או במרכז קניות – כל מקום עבודה, מוסד או מרחב פיזי שמתקיים בו מגע מתמשך בין יהודים ופלסטינים, חייב להתנהל באופן ייעודי ושונה מהאתרים (ההולכים ומתמעטים) שמתקיימת בהם הומוגניות לאומית. בדיוק כשם שמנהלים תקציב, בטיחות, איכות מקצועית או כוח אדם, כך צריך לדעת לנהל גם דו-לאומיות.

ובחזרה לבריאות, העובדה שהמערכת המשיכה לתפקד גם ברגעיה הקשים ביותר היא עדות למחויבות יוצאת הדופן של עובדיה. דווקא משום כך אסור למדינה להמשיך לבנות על האחריות האישית שלהם במקום לפתח אחריות מערכתית. ניהול נכון של דו-לאומיות הוא כמובן תנאי ליחסים תקינים וסביבת עבודה נעימה, אך חשוב מכך, הוא תנאי למערכת בריאות טובה.

ארגון שאינו יודע להתמודד עם מתחים בין עובדים ובמיוחד עם חוויות של רדיפה והשתקה כלפי נציגי קבוצת המיעוט, יתקשה לאורך זמן לשמר עבודת צוות, אמון ואיכות הטיפול. בעולם הרפואה אלו אינם מושגים מופשטים או תאורטיים, יש להם השפעה ישירה על חיי אדם.

ניהול דו-לאומיות מתחיל בהפסקת ההתייחסות למתחים כאל תקלה זמנית שתסתדר מעצמה. "זה לא באג, אלא פיצ'ר", כמאמר המשורר. מכאן נגזרת שורה של צעדים: הכשרת מנהלים, הקמת מנגנוני מוגנות לעובדים, גיבוש נהלים ברורים להתמודדות עם הסתה ורדיפה, פיתוח מרחבים בטוחים לשיח ומדידה שיטתית של איכות הניהול במרחבי עבודה של יהודים וערבים. כי מה שלא נמדד, גם לא מנוהל.

מערכת הבריאות הייתה הראשונה להגיע לשם, אבל בעשורים האחרונים משתלבים יותר ויותר פלסטינים אזרחי ישראל במרכזי הפיתוח של חברות ההייטק, במפעלים, בבנקים, במשרדי הממשלה ובחברות עסקיות. יותר ויותר ארגונים בישראל הופכים בפועל למקומות עבודה דו-לאומיים.

ארגון שאינו יודע להתמודד עם מתחים בין עובדים ובמיוחד עם חוויות רדיפה והשתקה כלפי נציגי קבוצת המיעוט, יתקשה לשמר עבודת צוות, אמון ואת איכות הטיפול. בעולם הרפואה יש לכך השפעה ישירה על חיי אדם

אם משרד הבריאות יאמץ תפיסה של אנטי-שבריריות, לפיה משברים אינם רק איום אלא גם הזדמנות ללמוד, להשתנות ולהתחזק – הוא לא רק יחזק את בתי החולים. הוא יסייע לפתח מודל ניהולי חדש ורלוונטי מאוד למגזרי תעסוקה נוספים, שכולנו נזדקק לו יותר ויותר בשנים הקרובות.

אמנון בארי-סוליציאנו משמש מנכ"ל שותף ב"יוזמות אברהם" מזה שני עשורים. בעל מומחיות בנושאים הבאים: שיטור, אכיפה ופשיעה בחברה הערבית; ערים ואזורים מעורבים; יחסי רוב-מיעוט במקומות עבודה ומרבים משותפחים; פוליטיקה ערבית.