בס"ד

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה." (דברים, יא, כו)

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

פעם היה סרט ערבי בשישי אחר הצוהריים. כששבת נכנסה מאוחר, אפשר היה להספיק. אהבה סוערת, דרמות ופרידות, שחקניו היו כוכבי על.

בכבביר שבה גדלתי, שכונה על הר הכרמל בחיפה, התגוררו במורד הרחוב ערביי הכפר כבביר. ביום שישי היו נערכות חתונות. המכוניות המקושטות צפרו בחגיגיות ואנחנו רצנו למרפסת לנופף להן לשלום.

כשהייתי בת 17 התחילו ניצני האינתיפאדה. פעם אחת ראיתי צלב קרס חרוט בספסל. בבית לחשו שזה לא מאצלנו, לא האחמדים. "האחמדיה" היא פלג מוסלמי שדגל בשוויון שלום ושלל לחלוטין אלימות, משורשי הסופים המוסלמים העתיקים. בני הפלג התגוררו בכבביר.

כשהייתי בת 17 התחילו ניצני האינתיפאדה. פעם אחת ראיתי צלב קרס חרוט בספסל. בבית לחשו שזה לא מאצלנו, לא האחמדים. "האחמדיה" היא פלג מוסלמי שדגל בשוויון שלום ושלל לחלוטין אלימות

באחד הימים נסעתי באוטובוס בקו 34, שטיפס מהכפר לכרמל. במושב האחורי חבורה, אחד מהם, יפה תואר שכאפייה עטפה כצעיף את צווארו, הביט בי לרגע במבט יוקד. במצלמת הסרט הערבי זה היה מבט רומנטי והם היו חבורה תוססת.

במרכז הכרמל האוטובוס עצר. קמתי לרדת, ובאבחה, משך הבחור את הכאפייה ופניו הוסתרו וכולם עטו על צעיר משלהם שישב מקדימה, גררוהו החוצה והיכו מכות איומות. חד ומהיר ונעלמו.

מהחנויות סביב יצאו לעזור לו. אמרו שנהיו קיצוניים בכפר, שהותקף כי לא רצה אינתיפאדה. נותרתי לעמוד הלומה. כשפניתי למדרגות לוואדי שחציתי בדרכי ללימודים, הצצתי לאחור לוודא שהם לא מאחוריי. כל הראייה שלי את החבורה השתנתה. וגם פחד נולד.

פרשת ראה קוראת לאדם להעמיק לראות. לעשות בחירה. ההבנה שהחבורה הזו בחרה לתקוף אותו כי הוא דגל באי אלימות זעזעה אותי. היא גם השפיעה על המבט שלי קדימה. פרשת ראה אומרת: הכול מונח לפניך, תבחר בין הטוב לרע, בין ברכה לקללה. רז"ל במסכת קידושין (מ ע"ב) שואלים איך פסוק בלשון יחיד (ראה) הופך ללשון רבים (לפניכם) ועונים:

"כי לעולם ידמה לאדם כאילו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועוונות. עשה מצוה אחת – הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

בלשון המאזנים כל בחירה של אחד משפיעה על הכלל. ואנחנו לפני בחירות ואיזו השראה נפלאה זו לחינוך.

במרכז הכרמל האוטובוס עצר. קמתי לרדת, ובאבחה, משך הבחור את הכאפייה ופניו הוסתרו וכולם עטו על צעיר משלהם שישב מקדימה, גררוהו החוצה והיכו מכות איומות. חד ומהיר ונעלמו

לילה מוראד הייתה זמרת, שחקנית וכוכבת הסרט הערבי. היא גם הייתה יהודייה שהתאסלמה ונישאה ב-1954 לאנואר ווג'די, שחקן, במאי ומפיק קולנוע מוסלמי-מצרי. על שתי הבחירות המנוגדות שלה היא שילמה מחיר כבד.

קשת אחים: הסינדרלה של מצרים, הסיפור לשבת

"ומה את אוהבת לשיר?" אני שואלת, בטח שאני שואלת, כי אם כבר מעירים אותי מהמתים לכל מיני שאלות על בחירות, קודם כל להבין מי את, מה מדבר אלייך, איפה הלב שלך נמצא.

מה זאת אומרת הכול? הכול אוהבת לשיר? כי אני, כשעבד אלווהאב כתב לי, הייתי מדברת איתו למה אני מתגעגעת, מה כואב לי, והוא היה כותב מקאמים במיוחד בשבילי. מעדיף כורד או עג'ם או חיג'אז לפי הרגש, ומרווחים של מקאמים, רבע טון, שמינית טון, בדיוק שיתאים לי ללב אבל גם לקול, כי מקאמים בינתי לא כולם יכולים לנגן ובטח בטח לא לשיר. צריך אוזן כמו מלמלה, שתרגיש איפה להעלות, מתי שורף, ואיפה שמים לשון ולוחצים לצליל חזק. תגידי, את הסרט שלי "פיתוי הבנות" ראית? לא, ידעתי שלא. חבל. כמה ג'אז, איזה אש הייתה כששרתי. בשבילי מוזיקה היא גן שעשועים: מטפסת לנדנדה, קופצת מסולם, עוברת למגלשה, נמאס לי, חוזרת לארגז חול. מוזיקה היא בשבילי הכול ואני בחרתי קודם כל במוסיקה שלי.

אגב, עד היום מראים את הסרט במחתרת במצרים, בלוב, בעיראק. היינו פתוחים, מתוחכמים, חשבנו שהעולם פורח לנו בכף היד, הכול היה רחב וזורם כמו הדלתא של הנילוס והספינות שנשפכות לתוכו, ואני רציתי הכול להחזיק בשתי הידיים שלי.

הבת הקטנה של החזן של קהיר, זאכי מרדכי, שנתן לי לעלות על במה בגיל 14, בת כמו שאני, לא מחופשת לנער כדי לשיר, כמו שהיה אבא של אום כולתום השיח' האימאם מכריח אותה. וככה גם רציתי לבוא לעולם. כמו שאני.

יודעת שאבא שלי בעצמו שלח אותי לבית ספר לנזירות כדי לקבל חינוך טוב? כן כן, מה שאת שומעת, אז מה התפלא אחר כך שרציתי הכול מכל העולמות? רציתי וגם הצלחתי. השארתי 1200 שירים ו-27 סרטים ואפילו את אום כולתום, היריבה הכי גדולה שלי, לא אהבו כמוני.

אפילו כשהאשימו אותי שאני מרגלת של ישראל, בכל זאת השמיעו אותי ועד היום משמיעים במועדונים במצרים ומתחילים לבכות. גם מראים סרטים שלי ושל ווג'די. "הנסיך והסינדרלה של מצרים" קראו לנו.

אפילו כשהאשימו אותי שאני מרגלת של ישראל, בכל זאת השמיעו אותי ועד היום משמיעים במועדונים במצרים ומתחילים לבכות. גם מראים סרטים שלי ושל ווג'די. "הנסיך והסינדרלה של מצרים" קראו לנו

ואני התאהבתי כמו שאפשר להתאהב רק כשאת בת 25. איך היינו יפים יחד על המסך. לא היו כוכבים כמונו! שמש וירח היינו! אבל מי השמש? אה. תלוי את מי שאלת.

אבל אבא שלי כל זה לא עניין אותו. רתח שהלכתי עם מוסלמי. לא עזר שבאתי בדמעות, אמרתי שווג'די הגבר של החיים שלי, שבחרתי אהבה, אבא מחק אותי: "אם הוא החיים שלך אז את המוות שלי" ולגמרי נידו אותי מהקהילה היהודית, אללה מעיכ, וסעי לשלום.

תני תני לי רגע את היד, תני, מה את מתביישת, תני נו, יפה. עכשיו תראי, אני לוחצת לך על היד ו…חלש. היד שלך יורדת וזה אומר שאין לך אנרגיה מספיק. בכוונה הורדת את היד כי חשבת שזה מה שאני רוצה? עכשיו הבנתי למה העלית באוב מישהי שמתה כבר שלושים שנה כדי לשמוע על בחירות.

את תעשי מה את רוצה לא מה אני. זה הכי חשוב – לא להתאים את עצמך למה שאחרים רוצים. לא לחפש לייקים. ככה אומרים אצלכם היום? לייק? מי לייק אותי ומי לא?

אז חביבתי, כשאת מחפשת לייק, כל הכוח שלך מתפזר החוצה במקום להתרכז אצלך, ואז יש לך בלבול גדול והבלבול עולה לגרון וחונק אותך וחאלס, הלך הצליל. סולם יעקב את זוכרת? הנה משהו שאבא היה שמח לדעת שהבת שלו זוכרת מהסיפורים בשבת. סולם יעקב, רגליים באדמה וראש בשמיים, ומלאכים עולים ויורדים.

ואני התאהבתי כמו שאפשר להתאהב רק כשאת בת 25. איך היינו יפים יחד על המסך. לא היו כוכבים כמונו, שמש וירח היינו! אבל מי השמש? תלוי את מי שאלת. אבל אבא שלי, כל זה לא עניין אותו. רתח שהלכתי עם מוסלמי

ככה זה אומן. ראש בשמיים כי בלעדיו איך באים הרעיונות, איפה תשוקה, איפה דמיון, איפה חלומות והשראה. הכול מהראש. אבל מה – רגליים באדמה. כי בלי לעבוד קשה, בלי לנסות, בלי להתעקש, בלי להמשיך ללכת גם אם נופלים, בלי זה איך יקרה כל מה שמביא הראש? אז ראש בשמיים ורגליים באדמה שלוקחות את התשוקה והולכות למקום הנכון. נותנות כיוון. בחירה רצית, לא? אז הנה.

אני כאב לי הרבה בחיים שלי. ווג'די כמה שאהב אותי אהב גם אחרות. בהתחלה לא האמנתי, למה מישהי מאמינה שיקרה לה דבר כזה? אף אחת. בטח לא עם אהבה כמו שלנו ולילות… אבל ככה היה. ואני שהתאסלמתי בשבילו והתחתנתי איתו, לחתיכות ריסק לי את הלב והשאיר אותי לבד כשכולם מסביב שיקרו עליי שקרים.

אבל אני בכוח הרמתי את עצמי מהשערות, רק את יודעת מי את ומה את שווה. זה בחירה גם. להבין מה יש לך מיוחד, להגיד זה טביעת אצבע רק שלי, שאין לאף אחד אחר ועם זה ללכת ולא לוותר.

ולהחזיק חזק. אחרת כל הערה או ביקורת תלכי לאיבוד, וכל נשיפה של נחיריים או גבה שתתרומם, תזרוק אותך לשבועות של כלום, קיפאון קרח, ולא תזכרי לאן רצית ללכת וככה אי אפשר להתקדם סנטימטר. תאמיני לי, מניסיון.

כי מה זה בחירה? בחירה זה לא לפחד להראות מי את באמת. תמריאי את ואחרים ירוצו אחרייך. ומודה, כל צעד שרציתי לעשות בקריירה שלי, במיוחד משהו גדול שצריך אומץ, באו אצלי המחשבות והפחדים כמו זמזום: בשביל מה, יצחקו עלייך, מי את? תיכשלי. ככה. זמזום זמזום.

אני כאב לי הרבה בחיים. ווג'די כמה שאהב אותי אהב גם אחרות. בהתחלה לא האמנתי, מישהי מאמינה שיקרה לה דבר כזה? בטח לא עם אהבה כמו שלנו. ואני שהתאסלמתי בשבילו והתחתנתי איתו, לחתיכות ריסק לי את הלב

ובהתחלה הייתי מבזבזת כוח בחישובים ושאלות והתלבטות ומי יגיד ואיך ואם לא ילך. והאנרגיה שלי במקום לדחוס בחץ ולירות למטרה התפזרה לי מסביב. כמו שאבא היה אומר לי כשהיה מלווה אותי לבמה: אם הפחדים שלך יריצו אותך לפה ולשם, לא תדעי כבר מי את. לא חוכמה להאמין בעצמך כשמוחאים לך כפיים. חוכמה להאמין בעצמך בכל מצב, גם כשלא רואים בכלל.

ואני האמנתי. יודעת מה הכי האמנתי?

שיבחר אותי אבא שלי.

אצלי הלב שרף מגעגועים לדבר עם אבא, שרף וכאב ובער, ומילה לא אמרתי. וגם הוא, שמר על הכבוד שלו ולא דיבר. וגם כשהתגרשתי. לא דיבר. עשיתי טעות, צודק, בחרתי לא נכון לדעתך, בסדר, אבל הילדה שלך, ליליאן מרדכי הקטנה שלך לפני שנהייתה לילה מוראד.

כמה חיכיתי שיבקש סליחה על שנידה אותי, הרי הייתי קטנה. וגם הוא חיכה לסליחה שלי על שעזבתי ולא באתי, וככה לא הוצאנו מילה עד שבאמת כבר לא היה עם מי להשלים. שני אריות אבל לבד, אה? ויודעת את האמת, רק אליו הייתי שרה כל הימים. רק אליו. ובסוף בגלל שככה שרף לי בלב, הפסקתי לשיר. וגם לדבר הפסקתי. ירדתי מהבמה ולא דיברתי יותר.

אז אולי את חושבת, מה זאת באה ואומרת לי להקשיב ללב, והנה ללב שלה שנשבר לא הקשיבה מספיק? אז צודקת. ועכשיו אני מתקנת. ואת תקשיבי ללב שלך גם אם שומעים אותו חלש חלש. תתאמצי. ותקשיבי.

כמה חיכיתי שיבקש סליחה שנידה אותי, הרי הייתי קטנה. וגם הוא חיכה לסליחה שלי שעזבתי ולא באתי, וככה לא הוצאנו מילה עד שבאמת כבר לא היה עם מי להשלים. שני אריות אבל לבד, אה?

ותראי את הסרט שלי, אה ילדה? "ליבי מורה הדרך שלי". סרט מצוין.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)