עבור מי העיר הזאת נבנית?

ישראל מזדקנת, הערים שלה מתחדשות. אבל האם הן מתחדשות גם לקראת החיים הארוכים שאנחנו עומדים לחיות בהן?

*  *  *

כששואלים אותי היכן אני מתגוררת, אני נוהגת לענות ברמיזה: "אני גרה באתר החפירות הלאומי". מיד חיוך רחב מתפשט על פני השומע. "את גרה בתל אביב", עונה השואל בביטחון.

ואכן, אני גרה בתל אביב. בלב אתר החפירות. רכבת קלה, פינוי-בינוי, שיפוץ כבישים, מגדלים חדשים, שבילי אופניים ומנופים בכל פינה. העיר משתנה מול עינינו. יש בכך הרבה תקווה. עיר חייבת להתחדש. היא חייבת להתאים את עצמה לעתיד. אבל ככל שאני מביטה סביבי, אני חוזרת לשאלה שאני לא שומעת מספיק. האם זו עיר שאוכל להזדקן בה?

אני גרה בתל אביב. בלב אתר החפירות. רכבת קלה, פינוי בינוי, שיפוץ כבישים, מגדלים חדשים, שבילי אופניים ומנופים בכל פינה. העיר משתנה מול עינינו. עיר חייבת להתחדש, אבל האם זו עיר שאוכל להזדקן בה?

לא בעוד שלושים שנה. כבר בעשור הקרוב.

האם אוכל ללכת בה בבטחה? להתנייד גם כשאלך לאט יותר? להשתמש בתחבורה הציבורית? למצוא ספסל לנוח עליו? לקבל מידע בלי להיות תלויה בילדיי? להמשיך לגור בבית שלי? ובעיקר, להרגיש שאני עדיין חלק מהעיר.

השבוע קיבלתי תזכורת קטנה לשאלה הזאת.

עליתי לאוטובוס בדרכי לפגישה. עוד לא הספקתי לתקף את כרטיס הרב-קו, והאוטובוס כבר התחיל לנסוע. זה היה אוטובוס חשמלי, וההאצה הייתה מהירה. כמעט עפתי מהמקום.

שום דבר דרמטי לא קרה. נשארתי על הרגליים והתיישבתי.

אבל חשבתי על אדם בן 80 שעולה לאותו אוטובוס. אדם שהתגובה שלו אולי איטית יותר. ששיווי המשקל שלו פחות יציב, או שפשוט צריך עוד שתי שניות כדי לתקף, להיאחז ולהתיישב.

האם הוא "לא מסתדר עם התחבורה הציבורית"? או שאולי התחבורה הציבורית פשוט לא תוכננה לקצב שבו אנשים חיים? לפעמים העיר לא צריכה לעשות משהו מיוחד עבור אדם מבוגר. היא פשוט צריכה לתת לו עוד כמה שניות.

והשאלה הזאת חורגת הרבה מעבר לאוטובוס.

עליתי לאוטובוס בדרכי לפגישה. עוד לא הספקתי לתקף את כרטיס הרב קו, והאוטובוס כבר התחיל לנסוע. זה היה אוטובוס חשמלי, וההאצה הייתה מהירה. כמעט עפתי מהמקום. חשבתי על אדם בן 80 שעולה לאותו אוטובוס

ב-1 באוקטובר יצוין יום האזרח הוותיק הבינלאומי של האו"ם. הנושא שנבחר ל-2026 הוא "עידן אריכות החיים: חשיבה מחדש על המערכות עבור חיים ארוכים יותר".

זה משפט שצריך לגרום לכל מי שמתכנן עיר לעצור לרגע. שכן אם אנשים חיים יותר. אי אפשר רק להוסיף שנים לחיים. צריך לחשוב מחדש על המערכות שבתוכן אנחנו חיים: הבית, הרחוב, התחבורה, המידע, השירותים והקהילה. חיים ארוכים דורשים מערכות שמתאימות לחיים ארוכים. וזה שינוי הרבה יותר עמוק מהוספת עוד שירות לאזרחים ותיקים.

אנחנו עדיין נוטים לחשוב על הזדקנות כעל נושא של רווחה. יש אגף רווחה, יש מועדונים, יש פעילויות, יש הנחות, יש שירותים. אבל הזדקנות אינה מתרחשת באגף הרווחה. היא מתרחשת ברחוב. היא מתרחשת באוטובוס. במעלית. בסופרמרקט. בתחנת האוטובוס. באתר העירייה. בבניין שבו אנחנו גרים, בשכונה.

ולכן השאלה אם העיר מוכנה להזדקנות שלה אינה שאלה של אגף אחד. היא שאלה של העיר כולה.

בעולם כבר הבינו שהזדקנות האוכלוסייה מחייבת שינוי בדרך שבה מתכננים ערים. ארגון הבריאות העולמי פיתח את מודל "עיר ידידותית גיל", שמתייחס לתחבורה, דיור, מרחבים ציבוריים, מידע, השתתפות חברתית וקהילתית. גם בישראל אימצו את המודל. אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל. אנחנו צריכים להתחיל לנסוע עליו.

אנו עדיין נוטים לחשוב על הזדקנות כעל נושא של רווחה. יש אגף רווחה, מועדונים, פעילויות, הנחות, שירותים. אך הזדקנות אינה מתרחשת באגף הרווחה. היא מתרחשת ברחוב. באוטובוס. במעלית. בסופרמרקט

עיר שמתאימה לחיים ארוכים אינה עיר שיש בה רק מועדון לאזרחים ותיקים וכמה פעילויות חברתיות. היא מתחילה ברחוב.

דמיינו אדם בן 82 שיוצא בבוקר מהבית.

הוא עצמאי. מנהל את חייו. אולי עדיין עובד, אולי מתנדב. הוא רוצה להגיע לרופא, לקנות כמה דברים, לפגוש חבר ולחזור הביתה. הוא צריך מדרכה שאפשר ללכת עליה בבטחה. מעבר חצייה שמאפשר לחצות בקצב שלו. תחנת אוטובוס שאפשר להגיע אליה. מידע ברור על הקו. מקום לשבת בזמן ההמתנה. אלה נשמעות כמו דרישות בסיסיות. אבל אם אחת מהן אינה מתקיימת, העצמאות שלו מצטמצמת. לא בגלל שהוא "זקן".

בגלל שהעיר לא התאימה את עצמה לשינויים הטבעיים שמגיעים עם הגיל.

וזה נכון גם למידע. אפשר לומר שהכול נמצא באתר העירייה. אבל אם אדם אינו מצליח למצוא את המידע, מבחינתו הוא לא קיים.

יש הבדל עצום בין מידע שקיים לבין מידע שנגיש. הפער הזה הופך משמעותי יותר ככל שאנשים מתבגרים.

גם הבית הוא חלק מהסיפור. אנשים רבים רוצים להמשיך לחיות בבית שבו גידלו את ילדיהם, בשכונה שבה הם מכירים את הרחובות ואת האנשים. התחדשות עירונית יכולה להיות הזדמנות ליצור דיור שמתאים לכל שלבי החיים. אבל בניין חדש אינו בהכרח בניין שמתאים להזדקנות.

דמיינו בן 82 שיוצא מהבית. הוא עצמאי, בדרך לרופא, לקניות, לפגוש חבר. הוא צריך מדרכה ללכת עליה בבטחה. מעבר חצייה שיחצה בקצב שלו. תחנת אוטובוס שאפשר להגיע אליה. מידע ברור על הקו. מקום לשבת בזמן ההמתנה

ואם כל מה שאנחנו מודדים הוא כמה דירות נוספו וכמה קומות נבנו, אנחנו עלולים לפספס את השאלה החשובה באמת: האם האדם שחי כאן היום יוכל להמשיך לחיות כאן גם בעוד עשר או עשרים שנה?

יש עוד דבר שאנחנו נוטים לשכוח. הזדקנות טובה אינה רק היכולת להסתדר לבד.

היא גם היכולת להשתייך. האם יש מקום בשכונה שבו אפשר לפגוש אנשים? האם אדם שמתגורר לבדו מכיר את השכנים שלו? האם יש לו אפשרות להשתתף בחיי הקהילה? האם העיר רואה בו אדם שיש לו מה לתת, או רק אדם שצריך לקבל שירותים?

עיר שאפשר להזדקן בה היא עיר שבה יש לך מקום.

וזה מוביל אותי לשאלה גדולה יותר. מי בכלל אחראי?

מהנדס העיר מתכנן את המרחב. אנשי התחבורה מתכננים את התחבורה. אדריכלים מתכננים את הבניינים. אנשי הרווחה מטפלים באוכלוסייה המבוגרת. אנשי הדיגיטל בונים את השירותים המקוונים.

 מי מסתכל על כל התמונה ושואל: איך ייראו חייו של אדם בן 80 בעיר הזאת? אין בישראל גורם אחד שאחראי על השאלה הזאת. ולכן, למעשה, אין גם גורם אחד שמוודא שאנחנו מוכנים אליה.

הזדקנות טובה אינה רק היכולת להסתדר לבד. היא גם היכולת להשתייך. האם יש מקום בשכונה שבו אפשר לפגוש אנשים? האם אדם שמתגורר לבדו מכיר את שכניו? האם יש לו אפשרות להשתתף בחיי הקהילה?

אנחנו מפצלים את האדם בין אגפים. הרווחה מטפלת בו כשהוא זקוק לעזרה, התחבורה מטפלת בדרך שבה הוא נוסע, התכנון מטפל בבניין שבו הוא גר והדיגיטל מטפל בשירותים שהוא אמור לקבל. אבל האדם אינו מפוצל לאגפים. הוא פשוט חי בעיר. וזו אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו כשאנחנו מדברים על הזדקנות.

אנחנו מתכננים עבור אנשים מבוגרים, במקום לתכנן יחד איתם. האזרחים הוותיקים כבר יודעים איפה קשה ללכת. איפה אין ספסל. איזה מידע חסר. מה גורם להם לצאת מהבית ומה גורם להם להישאר בו. הם לא "האוכלוסייה העתידית". הם כבר כאן. ויש כאן גם מסר רחב יותר. עיר שמתאימה לאדם בן 80 אינה טובה רק לאדם בן 80.

מדרכה שאפשר ללכת עליה בבטחה, טובה גם להורה עם עגלת תינוק. תחבורה שאפשר לעלות אליה בלי למהר, טובה גם לילד. מידע ברור בתחנה טוב לכל מי שלא מכיר את העיר. ספסל ברחוב טוב לכל מי שעייף.

עיר שמתאימה לחיים ארוכים היא פשוט עיר שמתאימה יותר לחיים. וזה אולי הדבר שאנחנו צריכים להבין כשאנחנו מדברים על Longevity, אריכות חיים.

אריכות חיים אינה בעיה של זקנים. היא האתגר התכנוני של הדור שלנו.

כי אנחנו בונים היום את הבתים, הרחובות והמערכות שבהם נחיה גם כשנהיה בני 80 ו־90. אנחנו בונים מסילות לרכבות, מחדשים שכונות, מרימים מגדלים ומתכננים ערים חכמות. בתוך כל ההתחדשות הזאת נשאלת שאלה פשוטה:

האם אנחנו בונים ערים שאפשר להזדקן בהן? כי העיר שאנחנו בונים עבור האזרחים הוותיקים של היום היא העיר שבה אנחנו נרצה לחיות מחר.

אנו מפצלים אדם בין אגפים. הרווחה מטפלת בו כשהוא זקוק לעזרה, התחבורה מטפלת בדרך שבה הוא נוסע, התכנון – בבניין מגוריו, והדיגיטל – בשירותים שהוא אמור לקבל. אך האדם לא מפוצל לאגפים. הוא פשוט חי בעיר

2026 מזמינה אותנו לחשוב מחדש על המערכות שלנו לקראת חיים ארוכים יותר. אולי הגיע הזמן להתחיל דווקא מהמקום שבו החיים שלנו מתרחשים. מהעיר.

אני עדיין גרה באתר החפירות הלאומי.

ואני בעד החפירות. בעד הרכבת הקלה, ההתחדשות, הבנייה והחדשנות.

אני רק רוצה לוודא שבתוך כל מה שאנחנו בונים מחדש, אנחנו לא שוכחים לבנות עיר גם עבור החיים הארוכים שאנחנו עומדים לחיות בה.

לא כטובה לאזרחים ותיקים. לא כחריג. אלא כחלק טבעי מהחיים.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.