כמו שכתבה אחת מאיתנו בקבוצת הוואטסאפ הפרטית שלנו, "נוכחות מגינה נח'ילה שבת" שמה, "התמונה הזו מספרת סיפור".

הסיפור הוא סיפורו של יישוב קטנטן, בקושי נקודה על המפה, שמתגוררות בו עשר משפחות, פחות או יותר. יישוב קטנטן שאין בו רחוב ואין בו כביש ואין בו תאורה ואין בו מוסד חינוך אחד, ואין בו גן ואין בו גינה ואין בו סככה ואין בו אפילו צילייה. למעשה, אפילו בית בנוי אחד אין בו.

ועם זאת, היישוב הזה, קטן ואומלל ככל שהוא, וככל שהיה מאז היווסדו, הוא ביתה היחיד של קהילה בדואית קטנטנה משבט הכעאבנה שהתיישבה במקום לפני כ-70 שנה, ואשר הדור הרביעי שלה כבר בדרך.

זהו סיפורו של יישוב קטנטן, בקושי נקודה על המפה, שמתגוררות בו עשר משפחות פחות או יותר. יישוב קטנטן שאין בו רחוב ואין כביש ואין תאורה ואין מוסד חינוך אחד, ואין גן או גינה או סככה. למעשה, אפילו בית בנוי אחד אין בו

אז כן, יש אנשים שלהם זה בית. ה-בית.

אבל לפני כשנה צצו על הגבעה שממערב ואז גם על זו שממזרח חוות: נחלת בן ישי וחוות מתתיהו שמותיהן, בהתאמה. והאנשים שחיים שם מתנהלים כאילו הם חיים שם כדי לוודא שביתם של בני הכעאבנה לא יהיה עוד בית. ושקהילתם לא תהיה עוד קהילה. ושאדמתם החרבה תחרב עוד יותר. דומה שזו מטרתם. זו תכליתם. זו שאיפתם בעולם.

ועכשיו לתמונה ולסיפור המסופר בה:

הגענו, נעה, נחמה, שירה ואני, בשבת שעברה בצוהריים, כמדי שבועיים בחודשים האחרונים, למשמרת בנח'ילה. עם הופעתנו, רץ לעברנו אחמד (כל השמות בדויים), ילד כבן 12 שפניו מתוקות ונבונות וחיוך רחב ושובה לב נפרש עליהן למראנו.

אבל כאילו כדי לא להודות עד כמה הוא שמח לקראתנו, הוא נעמד מול השער, פתח את המנעול הקטן, ועשה לנו מסדר שמות בטרם הואיל להכניסנו בצל קורתו. אל ביתו. אל קהילתו. אל המרחב הבטוח שלו, שעצם קיומו וביטחונו תלויים עכשיו בנו, ובנכונותנו לנכוח בו.

מייד כשנכנסנו, התפצלנו למתחמי המשפחות, כל אחת נושאת טובין לחלוקה ביניהן. אצל המשפחה שאליה הלכנו שירה ואני, מיהרו לקראתנו הבנות הצעירות, אימאן וריאם. הן באו להראות לנו את מלאכת היד ששירה הביאה להן ולימדה אותן לעשות בביקורנו הקודם – ערכות רקמה קטנות ופשוטות שהשלימו בשבועיים שחלפו והיו גאות בהן כל כך.

אבל עוד בטרם הספקנו לקשקש מעט, נשמעה הקריאה, או שמא הייתה זו זעקה, ואז נביחה, שאחריה גל נביחות פראי, עולה ויורד, של כל עדת הכלבים השוטים-לכאורה, שהם אזעקת החוליגנים הנאמנה של בני הקהילה.

עוד בטרם הספקנו לקשקש מעט, נשמעה הקריאה, או שמא הייתה זו זעקה, ואז נביחה, שאחריה גל נביחות פראי, עולה ויורד, של כל עדת הכלבים השוטים-לכאורה, שהם אזעקת החוליגנים הנאמנה של בני הקהילה

ראשון הופיע במורד הגבעה ראש עטור קסקט, אחריו החמור האומלל, פעמונו לצווארו, עדר הכבשים, ולבסוף שני נערים צעירים יותר. הפעם, היו פניו של הרועה הראשי חדשות: נער כבן 15 שפניו קשוחות, נחושות, אכזריות, פיאותיו גזוזות וציציותיו משתלשלות.

חיש קל, כיוון הנער את צעדיו לשער הכניסה המאולתר של הקהילה, קשר חמורו לגדר הרעועה המקיפה את הקהילה מזה כמה חודשים, בגלל החמרת הפלישות וחוסר האונים למולן, ודאג לפרוש את צאנו ואת עוזריו לאורכה ולרוחבה של הדרך, להבטיח שאיש אינו יוצא ואינו בא בלי להתחכך בהם.

הילדים העוזרים היו, שוב, נער נבוך בן 12 או 13 שכבר ראינו בביקורינו במקום בעבר, ועכשיו היה מעט פחות נבוך, אולי, אבל חסר אונים כמקודם. וילד חדש, בן 11 לכל היותר, ראשו עטור כיפה גדולה, וציציות ארוכות משתלשלות ממכנסיו. בידו של כל אחד מהם אלה, שהם מנופפים בה אנה ואנה. לפעמים מכים את הצאן, לפעמים סתם חותכים את האוויר.

אחרי שעמדו כך 5-10 דקות, קרב הנער הבוגר יותר עם אלתו הגדולה יותר לקיר הפח של אחת החושות ודפק בה נחרצות, גורם לצאן מרעיתו לנוע בבהלה לעבר השני – אבל חשוב מזה, לכל הקהילה המכונסת עכשיו, מבועתת, בחושות המגורים שלה, לפחד עוד יותר. ואז שוב. ושוב. ושוב. בשלב מסוים, האימה נעשתה מאיימת מספיק כדי להחליט שהגיע הזמן להזעיק את המשטרה.

הנער הבוגר יותר קרב עם אלתו הגדולה לקיר הפח של אחת החושות ודפק בה נחרצות, גורם לצאן מרעיתו לנוע בבהלה לעבר השני – אבל חשוב מזה, לכל הקהילה המכונסת עכשיו, מבועתת, בחושות המגורים, לפחד יותר

לזכותה של המשטרה יש לומר שהמוקדנית הייתה עניינית, ולאחר כמה בירורים קצרים, הבטיחה לשלוח ניידת בהקדם. בינתיים, הילדים הבינו שמשטרה בדרך, והחליטו לזוז. וכך קרה שעד שהניידת הגיעה, החמור כבר שוחרר מכבילתו לשער, העדר כבר החל בתנועתו הלאה, וכולם יחד נעו במעלה הגבעה.

סיפור שלם בתמונה אחת.

מה שלא נכנס לתמונה ושקשה כל כך לתאר, הם כל גווני החרדה. הבעתה. הכעס. התסכול. הבלבול. הזוועה. הכאב. הייאוש. כי לכל אלה, אין באמת שמות. ואין גם מילים לתארם. ועם זאת, דווקא הם נחרתים עמוק-עמוק בלב, ותומללו לעייפה בהמשך המשמרת. בשיחה עם זקן הקהילה שאירח אותנו על מחצלתו, בצל תאנתו, עם קפה חזק ומתוק וייאוש גדול ונורא. ואז שוב  כשהוזעקנו על ידי מוחמד, או שמא היה זה שוב אחמד, לקול זעקות הנשים והילדים המתכנסים שוב במתחמי החושות המשפחתיים למראה חבורת צעירים.

הפעם הצעירים לא היו מוכרים לנו (אך היו בוגרים מכדי להישלח להציק לקהילות בעצמם), ואחד מהם היה חגור נשק ארוך. כולם, עטורי כיפות גדולות וציציות ארוכות, התקרבו לגדר מן העבר השני.

ואז נעמדים. מתצפתים. מתייעצים. סופרים אותנו. מצביעים. הולכים שוב, נעמדים שוב, מתצפתים שוב, מתייעצים שוב, מצביעים שוב, הולכים שוב, נעמדים שוב – ושוב, המתח. החרדה, הבעתה והחשש גואים, גואים. ואז, סוף סוף, הם עולים ונעלמים במעלה הגבעה.

מה שלא נכנס לתמונה ושקשה כל כך לספרו, הם כל גווני החרדה. הבעתה. הכעס. התסכול. הבלבול. הזוועה. הכאב. הייאוש. כי לכל אלה, אין באמת שמות. ואין גם מילים לתארם. ועם זאת, דווקא הם נחרתים עמוק-עמוק בלב

לא עוברת חצי שעה, ושוב אחמד, או מוחמד, או אולי היה זה כאיד, רץ לעברנו לקול נביחות הכלבים, והילדות שבדיוק יושבות איתנו ולומדות לרקום, גם הן, מאושרות כל כך, נצמדות אלינו פתאום בבעתה נוראה, מצמיתה ממש, דמעות של בעתה מבריקות בעיניהן הרכות.

הפעם, אלה הם שני נערים בני 16–17 שיורדים במורד הגבעה. ואנחנו נזעקנו לעמוד מולם: ארבע נשים בוגרות שחלקן יכלו להיות סבתות שלהם (ודאי לאור הפערים הסוציולוגיים בינינו) נעמדות מולם. מפגינות נוכחות. מגינות.

וכך עמדנו, מול בני הנוער המשועממים האלה, עמדנו וישבנו. וקמנו, ועמדנו, והם ישבו וקמו, התקרבו והתרחקו. ישבו וקמו. משחקים משחקים. עד שברגע מפתיע אחד, פנו אלינו ושאלו אם יש לנו מים לתת להם. המילים נעתקו מפינו. הנשימה נעצרה. לעזות המצח אין גבול.

ואז, אחרי שעה לא קצרה, קמו והלכו. סוף סוף. וסוף סוף יכולנו לשוב לילדים ולשיחת רעות נינוחה. או כך לפחות חשבנו. כי בטרם חלפה חצי שעה נוספת, שוב נשמעו נביחות הכלבים. ושוב נראו אחמד, או מוחמד, או כאיד, רצים בבעתה במורד הגבעה ממול להזעיקנו.

ושוב הגיע העדר, הפעם מכיוון לא צפוי. ושוב, אצו רצו ילדי הקהילה בבעתה לחושות, להתכנס עם משפחותיהם עד שתחלוף הזוועה. ושוב התפרסנו אנה ואנה, ממהרות לוודא שאין פרצה שיוכלו להיכנס דרכה, ושוב הרועים – הפעם, מתוגברים בשני הנערים הבוגרים יותר.

וכך, חמישה בני נוער תועים מנחים עדר אומלל אחד, שכל ייעודו וכל תכליתו בעולם הם לאפשר לחבורה שכל ייעודה ותכליתה בעולם, כך נדמה, הם למרר את חייה של קהילה אומללה, שזהו ביתה. ואין ולא יהיה לה אחר. בכל העולם כולו.

וכל זה, למה?
וכל זה, עד מתי?

*  *  *

בואו. הצטרפו אלינו לקהילת הנוכחות המגינה. בואו, הגנו איתנו על צלמנו ועל דמותנו. בואו. 

נעמי זוסמן היא ד"ר לפילוסופיה, מתרגמת ועורכת, ירושלמית ופעילה נגד הכיבוש.