שלוש שנים אחרי ה-7 באוקטובר, ועדיין לא קם שום מנגנון חקירה

כמעט שלוש שנים חלפו מאז ה-7 באוקטובר 2023, ועדיין לא הוקם מנגנון לאומי שיחקור את הדרג המדיני. צה"ל תחקר את עצמו, אך תחקיריו לא כללו את הממשק בין הדרג המדיני לצבאי.

הממשלה התנגדה לוועדה ממלכתית וקידמה שתי חלופות. הראשונה – ועדה שתוקם בחוק מיוחד וחבריה ימונו בזירה הפוליטית – עברה קריאה ראשונה בלבד ולא הושלמה לפני שהכנסת התפזרה. השנייה, הליכי ביקורת של מבקר המדינה, נפסלה בבג"ץ.

כעת מבקשת המדינה מבית המשפט שלא להכריע בסוגיה, בטענה שמדובר בתקופת בחירות רגישה. התוצאה המצטברת אינה תאורטית: אין חקירה.

מה קבע בית המשפט על העיכוב?

באפריל 2026 דן בג"ץ בעתירות בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בראשות המשנה לנשיא נעם סולברג. בהחלטה שפורסמה ב-27 באפריל נכתב כי למעלה משנתיים וחצי אחרי האסון טרם הוקם מנגנון לחקר האירועים ולהפקת לקחים, וכי "מצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת, והוא מעורר קושי משפטי ניכר".

בית המשפט דחה גם את טענת הממשלה שאין לו סמכות לדון בעניין, וקבע שעל פי פסיקה ארוכת שנים נתונה לו סמכות לדון בעתירות בדבר הקמתה או אי-הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית – אך ששיקול דעתה של הממשלה כיצד ליישם את חובתה רחב ביותר. בפועל ניתנה ארכה של כחודשיים, עד 1 ביולי.

העתירות עצמן הוגשו כבר ב-2024, על ידי הורים שכולים, התנועה לאיכות השלטון, פורום חומת מגן ועמותת זולת. הדיון נערך ללא נוכחות קהל מחשש להפרעות, ובמהלכו התעמתו משפחות שכולות המתנגדות להקמת ועדה ממלכתית עם משפחות שעתרו להקמתה. גם בתוך מעגל הנפגעים אין הסכמה – אך המחלוקת שם היא על זהות הוועדה, לא על הצורך לחקור.

והרי צה"ל תחקר – מדוע זה אינו מספיק?

משום שהתחקירים הצבאיים בחנו את הצבא בלבד, וכך הוגדרו מראש. מצה"ל נמסר כי הצוות שבחן אותם עסק אך ורק בתחקירי צה"ל, ללא בחינת המרחב שבין הדרג המדיני לצבאי. ההחלטות שהתקבלו בדרג המדיני, וההתרעות שהונחו לפניו, נותרו מחוץ לתחום.

מי שאמר זאת במפורש הוא הרמטכ"ל עצמו. בסיכום "תחקיר התחקירים" שהפיץ לקצינים בכירים כתב אייל זמיר כי צה"ל תחקר את עצמו, אך האירוע אינו נחלתו בלבד, וכי כדי להגיע לחקר האמת ברמה הלאומית יש להקים ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית, כפי שנעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

לדבריו, יש לתחקר את הממשק בין הדרג המדיני לצבאי ואת ההתרעות שהונחו בפני מקבלי ההחלטות. הגורם שכן חקר את עצמו הוא זה שקורא להקים גוף חיצוני שיחקור את השאר.

מה הציעה הממשלה במקום?

הממשלה הבהירה שהיא מכירה בצורך לחקור, אך מתנגדת לשני המנגנונים הקיימים בדין – ועדה ממלכתית וועדת בדיקה ממשלתית – בטענה שלא יזכו לאמון חלקים רחבים בציבור. נציגה אמר כי יש להקים ועדה רק לאחר סיום הלחימה בכל החזיתות, וכי קבלת העתירות "תפרק את עיקרון הפרדת הרשויות".

עמדה זו לא הייתה מוסכמת בתוך המערכת: היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה כתבה לבג"ץ כי ועדה ממלכתית, בהיותה כלי עצמאי, א-פוליטי ומקצועי, היא הכלי ההולם את הנסיבות, וכי בשל הזמן שחלף בית המשפט מחויב להתערב. הממשלה יוצגה בעמדה הנגדית באמצעות עורך דין פרטי.

החלופה שקודמה היא הצעת חוק של ח"כ אריאל קלנר, המעבירה את סמכות מינוי הוועדה מהדרג המשפטי לזירה הפוליטית. יכהנו בה שישה חברים, שלושה מכול צד, והיא תוכל לפעול גם בהרכב חסר של שלושה. הממשלה תקבע את המנדט ואת נושאי החקירה. ההבדל אינו טכני: בוועדה ממלכתית ממנה את החברים נשיא בית המשפט העליון.

מה עלה בגורל החלופה החקיקתית?

היא לא הושלמה. ההצעה אושרה בקריאה ראשונה ב-6 ביולי 2026 ברוב של 59 תומכים וללא מתנגדים, לאחר שהאופוזיציה החרימה את הדיון. ב-17 ביולי אישרה המליאה את התיקון לחוק מימון מפלגות, ולמוחרת יצאה הכנסת לפגרת בחירות. הקריאה השנייה והשלישית לא התקיימו.

באותם ימים עצמם השלימה הכנסת חקיקה אחרת: ב-14 ביולי אושר בקריאה שנייה ושלישית חוק הקפאת מעצרי העריקים, וב-17 ביולי התיקון לחוק מימון המפלגות. כלומר לוח הזמנים אִפשר השלמת חוקים – אך לא את זה.

בהודעת עדכון שהגישה ב-22 ביולי הסבירה המדינה לבג"ץ כי החקיקה לא הושלמה בשל אילוצי לוח הזמנים של הכנסת, וכי בכוונתה להחיל על ההצעה דין רציפות ולהשלים את ההליך אחרי כינון הכנסת הבאה.

באותה הודעה ביקשה המדינה מבית המשפט שלא להתערב, בטענה שאופן חקירת האירועים מצוי בלב מחלוקת פוליטית בין המפלגות המתמודדות, וכי "מדובר בתקופה רגישה מבחינה פוליטית". המדינה אף ביקשה לדחות את העתירות או למחוק אותן, בטענה שמיצו את עצמן.

זהו הרכיב המרכזי: העיכוב הפך בעצמו לנימוק מדוע אין להכריע. במועצת אוקטובר טענו בתגובה כי הממשלה ביקשה זמן כדי שלא לחקור.

ומה קרה לחלופה השנייה?

היא נפסלה. ב-29 ביוני 2026 קיבל בג"ץ פה אחד שתי עתירות נגד הליכי הביקורת שפתח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. ארבעה הליכים בוטלו מחוסר סמכות, וארבעה הוחזרו לשלב מקדמי בשל פגיעה בזכות הטיעון של הנבדקים.

ההנמקה עקרונית. השופטת דפנה ברק-ארז הסבירה כי סמכות המבקר היא לערוך ביקורת, שתכליתה השוואת פעולות לנורמה נוהגת, להבדיל מחקירה המכוונת לבירור המציאות העובדתית, וכי סמכותו אינה חלה על נושאים מובהקים של מדיניות ואסטרטגיה בחוץ ובביטחון.

השופט עופר גרוסקופף הוסיף כי ועדת חקירה היא המנגנון שצריך להתייחס למכלול המחדל, ולא רק לחלק שהמבקר יכול לבחון. במילים אחרות: כלי הביקורת אינו תחליף לחקירה, וכך נקבע בפסק הדין.

חשוב לדייק בהיקף הקביעה: היא נגעה לליבת הנושאים המדיניים והאסטרטגיים, ולא לסמכות הביקורת של המבקר בכללותה. ביקורות אזרחיות שלו על המלחמה נמשכות ומתפרסמות, ובהן דוח פברואר 2026 על שיקום יישובי הנגב המערבי. הפער שנותר פתוח הוא ספציפי – בחינת הדרג המדיני.

מה מראה ציר הזמן?

הטבלה מראה רצף אחד: בכל נקודה שנדרשה הכרעה, הופיע נימוק לדחייה – תחילה המתנה לסיום הלחימה, אחר כך אילוצי לוח זמנים, ולבסוף רגישות הבחירות. אף אחד מהם אינו התנגדות לחקירה כשלעצמה, וסכומם הוא היעדרה במשך כמעט שלוש שנים.

שאלות שעולות מן הנתונים

האם הממשלה מתנגדת לכל חקירה? לא. היא הצהירה שהיא מכירה בצורך לחקור. המחלוקת היא על זהות הגוף הממנה ועל היקף המנדט: מינוי בידי נשיא בית המשפט העליון מול קביעה בזירה הפוליטית.

מה המשמעות של דין רציפות? הליך שמאפשר להמשיך לקדם הצעת חוק מהשלב שאליו הגיעה, במקום להתחיל מחדש. המדינה הודיעה שבכוונתה להחיל אותו, אך החלתו טעונה החלטה של הכנסת הבאה ואינה אוטומטית. גם אם תתקבל, תחילת החקירה בפועל נדחית בחודשים נוספים.

סיכום

כמעט שלוש שנים, שלוש דחיות ואף לא מנגנון אחד שפועל. בית המשפט קבע שהמצב אינו מתקבל על הדעת, ובכל זאת ההכרעה נדחתה שוב – הפעם עד לאחר הבחירות.

שתי שאלות לבוחר לקראת הבחירות: כאשר הנימוק האחרון שלא להכריע הוא עצם קיומן של הבחירות, מי נושא באחריות לכך שהאסון הגדול בתולדות המדינה טרם נחקר – ומה ימנע מהנימוק הזה לחזור גם בכנסת הבאה?

כאשר המחלוקת אינה על עצם החקירה אלא על מי ימנה את החוקרים, מי מהמתמודדים מתחייב מראש למנגנון שאינו ממונה בידי מי שייחקר?

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.